מסע מצרי -מאת צבי זוקבסקי
פרק 2--קהיר
בשעת השקיעה, מול מלון הילטון, כמה דקות הליכה מכיכר תחריר, אני עולה על מעבורת מבלי לדעת יעד או מחיר. עשר לירות (שתי שקל) לשייט בן שעה בנילוס, מתברר. עשר לירות נוספות לכוס תה. כעשרים צעירים ממלאים את הקומה העליונה, בעיקר זוגות וקבוצות קטנות של חברים. אני המערבי היחיד. אישה מבוגרת עטופה בדגל מצרים וחבושה בכובע מוזר רוקדת עם עצמה ואחר יורדת אל עבר המוסיקה מחרישת האוזניים שבאה מהקומה התחתונה, שם מצטרפים אליה שני גברים מבוגרים, ומפזזים. אחד מהם הוא מוכר התה והחטיפים. אני יורד לצלם ומיד מוזמן להצטרף. כיף. ארבעתנו רוקדים עם דגל מצרים מונף. כשאעלה, הקברניט יבקש שאצטלם איתו. מדוע? מוכר התה והחטיפים ילחש לי ששתי לירות יעשו את כבוד הקברניט מאושר. הוא מבקש להצטלם ואני מתבקש לשלם. לפי מחיר האושר ניכר שחסרים כאן זרים. הקבוצות המאורגנות לא עולות על המעבורות הפשוטות מדי הללו.
המעבורת והנילוס הלילי-
עיסא מארח אותי ביומיים הראשונים שלי בקהיר. הכרתיו, כאמור, בקאוצ'סרפינג, אתר שבו מקומיים מארחים מטיילים. בחמש וחצי בבוקר הקריר, הוא ממתין לי מחוץ לביתו שבהליופוליס. לוחצים ידיים, מתחבקים, תרגיש בבית, הוא ממשיך לעבודה ומשאיר לי את המפתח. הליופוליס היא שכונה שוקקת חיים. צעירים וצעירות יושבים בתוך ומחוץ לבתי קפה עמוק אל תוך הלילה. כן, כאן גם הנשים. זאת שכונה מודרנית יחסית. פוסע ברחובות שמשמשים שוק בלתי נגמר בדרך אל המטרו. בערב אכיר את קהיר המוסלמית ממבט עיניו הנוצריות של עיסא. נתיישב לשתות בבית הקפה המפורסם אל פישאווי שבשוק חאן אל חלילי. בעבר ישבו בו אום כולתום, נאגיב מחפוז, ורבים אחרים. השוק ממשיך גם בבית הקפה. מבוגרים וילדים עוברים ומציעים הכל מהכל עת אתה לוגם לימונדה קרה. בערב השני אסע עם עיסא למרומי שכונת מוקטם. מסעדה מקומית בראש הגבעה, מוסיקה ערבית קלאסית מתנגנת ברקע. קהיר פרושה לרגלינו. שותים בירה, מנשנשים תורמוס מלוח ופותחים את הלב. המקסיקנית שאיתנו קצת משתעממת כשאנחנו צוחקים ומשווים חוויות מן השירות הצבאי. יום אחר כך הוא יסע לסיני אז אשן בימים הבאים בשלושה הוסטלים במרכז העיר, בשניים מתוכם ארגיש מספיק בנוח לספר שאני ישראלי.
מחמוד יותר איתי קשר ואומר כי ישמח להיפגש. הוא מתנצל על האיחור, הוא עצר להתפלל. מתיישבים במסעדה של מלון אוורסט בכיכר רעמסס, ליד תחנת הרכבת. קומה 14. נוף יפיפה של קהיר הלילית. ראיתי בפייסבוק שאתה הומו, הוא יורה מיד. שמתי את דגל הקהילה לאות הזדהות, אני מסביר, אינני הומו. הוא מזדעזע כשאני שואל את אותה שאלה לגביו. אצלנו אסור! הוא סקרן מאוד לגביי דעותיי הכופרות על מצרים, על הפלסטינים, על האיסלאם. תהום פעורה בינינו, אני מרגיש לא בנוח ונזהר במילותיי. הוא מתנגד לקיומה של ישראל, לקיומם של להט"בים ולכך שגבר ואישה יחזיקו ידיים בפרהסיה, שומו שמיים. הוא בעד מדינה אסלאמית, דתית, לא רק במצרים, גם בפלסטין, כמובן, ומתגעגע למורסי. כשיצאנו לרחוב הרגשתי יותר טוב, יותר בטוח. בסוף, תאמינו או לא, נשארנו בקשר.
אל המטרו הצפוף והחם עולים רוכלים שמציעים את מרכולתם המפתה, עטים, מחטים, קולפנים. הנסיעה מכיכר תחריר לפירמידות בגיזה עולה ארבע לירות בסך הכל. אני קם מוקדם, כי השמש תקפח. נזהר שלא להיכנס לקרונות המיועדים לנשים (יש קרונות לכולם וקרונות לנשים בלבד) ויורד בתחנת גיזה, הראשונה מבין השתיים. נסחף החוצה עם זרם האנשים, יורד לכביש הראשי ועולה על האוטובוס הראשון שנוסע לכיוון הפירמידות, אפילו לא בודק את מספרו. זאת נסיעה ישר במשך דקות ספורות. כל אוטובוס שעובר יגיע לצומת ממנה הפירמידות הן במרחק כמה דקות הליכה. כשנגלית אליי פירמידה בין הבניינים, אני יורד. כביש סואן, רמזור אדום, אישה לבושה בשחור, עיניה בלבד נגלות, מנקה שמשות חלון של רכב שעוצר ברמזור ומקווה לקושש משהו. ברוך הבא לפירמידות. לא, אתה לא במדבר, למרות שמיד עם רדתך מהאוטובוס מציעים לך לרכב על גמל. לא, תודה, אני הולך רגל. דקות ארוכות ייקחו עד שאוריד את החיוך הרחב מהפנים. הגשמתי חלום. עבד הייתי לפחד, עתה בן חורין. מתפעל מפלא התבל האחרון ששרד מהעת הקדומה. בני משפחתי וישראלים אחרים בטוחים שהיהודים בנו את הפירמידות. מקור לכך לא מצאתי. גם זאת מסורת שעברה מדור לדור? מצריים שסיפרתי להם על הבנאים היהודים צחקו. חייזרים, כמובן, בנו את הפירמידות, אבל האדריכלים היו אנשי כנסת הגדולה.
-מבט ראשון לפירמידות, עם הירידה מהאוטובוס-
רוב המבקרים מקומיים, רובם תלמידים ותלמידות, שרים וצועקים בקול, רבים רוצים להצטלם איתי, צועקים לעברי וולקאם טו איג'פט, או בוהים בי בתימהון והתלהבות. מול הספינקס מוצא עץ עם צל שתחתיו נעים לנוח, לאכול ולהצטלם עם אב וביתו שמבקשים יפה. נעים ושקט יותר לשבת ולנוח ולהתבונן, רחוק יותר, בצד המדברי עם נוף לפירמידות. מדי פעם ניגשים אנשים שרוצים שארכב על סוס, גמל, חללית או לפחות אקנה כאפיה או מזכרות. הם מנסים לנחש מאיפה אני, מתברר כי אני צרפתי, גרמני, ספרדי, עיראקי, סורי ולבנוני. הספק נאה ליום אחד. מעט הערבית שבפי בלבלה אותם עוד יותר. במתחם ישנה ספינה שנחשפה ליד הפירמידות. חיפשתי אותה. כשאמרתי ספינה באנגלית לא הבינו על מה אני מדבר. ניסיתי אוניה, בעברית. לא. סאפינה עבד. הנון לא בקמץ, אלא בצירה/סגול. היחס המחפיר לבעלי החיים מזכיר לי את פטרה. התעללות בשיתוף פעולה מלא של התיירים שבטוחים שכל מה שהגמל מחכה לו בחום הלוהט זה שתרכב עליו, לאלף עזאזל. בכניסה לפירמידות ולקברים שונים תמיד יש מי שיבקש בקשיש. אפילו שוטר מבקש בקשיש אחרי שמראה לי איפה לקנות מים. תמיד יימצא מי שירצה לצלם אותך, או את עצמו, בשביל בקשיש. קראתי שלהיות עם אוזניות גדולות, אם אינך עם מדריך, עוזר לשמור על שקט יחסי. בדקתי, זה בהחלט עובד. נכנסתי לתוך הפירמידה האחרונה. אין יותר מדי לראות אבל זו חוויה
להיות עם אוזניות גדולות בפירמידות, סגולה להרחקת מזיקים-
מאוחר יותר, ברחובות הסמוכים, הסמויים מעינו וליבו של התייר הממוצע, מופתעים לראות זר שמסתובב שם ומביעים בי עניין מוגבר. מוכרים בחנות שנכנסתי אליה כדי לשאול שאלת התמצאות הוכו תדהמה כשחשפתי שאני ישראלי. אחד הגיב מיד בתנועה תיאטרלית של בריחה בבהלה. נפרדנו בחיוך, בלחיצת יד ובהתעקשות שלהם שאקח סוכריה. קשה להאמין שהרחובות המוזנחים והמלוכלכים האלו כה קרובים לאתר כה חשוב ומתוייר. ילדים משחקים כדורגל עם פירמידות ברקע. ציורי. אחרים מזמינים אותי לשחק כדורגל בפלייסטיישן. יושב איתם קצת. ברצלונה מול ריאל מדריד, אלא מה. ברחוב מתמסר בכדור עם הילדים החולפים. כל הזמן שואלים אותי מהיכן אני ושמחים לתרגל אנגלית. גוד בלס אמריקה, כך הם סבורים.
אל הפירמידות של סקרה ודאשור קשה יותר להגיע בתחבורה ציבורית. דרך ההוסטל אני שוכר נהג שיקח אותי לסקרה, דאשור, וממפיס. הוא מנסה להאיץ בי בתקווה לסיים מוקדם. קהיר ברקע הערפיחי. דקלים. הפירמידה הראשונה שנבנתה אי פעם סגורה לרגל שיפוצים. צוות צילום יורד מהפיגומים, אני מנסה לטפס ואוסרים עליי. על אחד הקירות במבנה ישן שנחשף, לצד ציורי קיר עתיקים יש גרפיטי בן זמננו. יחי ההבדל האסתטי. אני נראה כמו היחיד שמסתובב ללא מדריך ומדריכים שונים ומשונים עטים עליי ומדריכים אותי בניגוד לרצוני. לא נותנים לנשום. חוויה לא נעימה בסך הכל. בגיזה היה קל בהרבה, כנראה כי הפעם אני נטול אוזניות. בדאשור אפשר להיכנס, ללא עלות נוספת, לתוך פירמידה. שוב, אין ממש מה לראות ובכל זאת חוויה. לדמיין אלפי שנים אחורה. בממפיס יש בעיקר פסל עצום שהתגלה בנהר והועבר למה שהפך להיות מוזיאון באוויר הפתוח. חצי יום שהיו הופכים למוצלחים יותר עם מדריך. הנהג שלי ידע יותר על כדורגל איטלקי מאשר על היסטוריה מצרית.
עיזים רזות אוכלות שקיות פלסטיק בסמטה קהירית מלוכלכת ומלאת אבק. צלחות ובקבוקי פלסטיק, בגדים תלויים לייבוש, כלבים מיואשים שוכבים עם עיניים עצובות, חתולים משוטטים, ילדים משוטטים בתלבושות בית ספר. כתובות בערבית וציורים על הקירות. אחד הציורים מספר ששוכני הבית קיימו את מצוות העלייה לרגל למכה. ערבית שפה ציורית. כאן זו לא הליופוליס, ובבתי הקפה יושבים גברים בלבד, משחקים שש בש וקלפים. הנשים יושבות בפתחי הבתים. אם ובתה יושבות על הרצפה בפתח ביתן ומחייכות אליי. הבת כותבת במחברת. בתנועות ידיים היא מבקשת ממני עט. בתמורה הן מציעות תה ומשהו לאכול. האם כבר מחממת מים לתה כשאני מתיישב. לבת קוראים נאדה ויש לה בת בעצמה. פאטימה מושיטה תה תפל ומתוק בלב. הן יסרבו להצטלם אבל יבקשו שאצטלם עם חבר של המשפחה, נער עם חיוך ענק שמזכיר לי את דור מיכה. גם בהמשך אתקל בנשים שידירו עצמן מתמונות וינדבו גברים לייצגן. מיכה ילווה אותי חזרה לרחוב הראשי, לא לפני שיפצירו בי שאשוב. זאת שכונה מוזנחת לא הרחק מהרובע הקופטי המתוייר לעייפה והנקי יחסית שיש בו כנסיות רבות, אחת יפהפיה במיוחד, ובית כנסת אחד. באחת הכנסיות אני מספר לאחד המדריכים שאני מישראל, הוא מגיב בעברית שוטפת ומקווה להדריכני בעתיד. על כל פנים, כאן יש ערימות זבל בלתי נתפסות. מיכה המצרי וחברו הולכים לצדי כמנצחים, אנשים מצביעים עליי ושואלים. הוא יווני, הם עונים ולא מסתירים את גאוותם להיות מלוויי. מישהו צועק בלעג, היוונים עניים עוד יותר מאיתנו. אני בולע עלבון יווני מזויף בחיוך מבויש.
-אני מחופש ליווני (לא באמת, נו) עם דור מיכה המצרי-
קהיר המוסלמית היא ליבה של העיר. הפירמידות הן סמלה של מצרים, אבל מצרים העתיקה, קהיר המוסלמית היא מצרים של העבר הקרוב יותר ושל ההווה. בשמונת ימי שהותי בקהיר אני מוצא עצמי חוזר לכאן שוב ושוב, הולך לאיבוד בין הרחובות ההומים והסמטאות היותר שוממות, אוסף סיפורים קטנים ואנושיים שיקרים לליבי יותר מאשר המונומנטים ההיסטוריים המרשימים שכאן. מדובר באזור עתיק (כמה עתיק? מספיק כדי לבקר באוניברסיטת אל אזהר, מהמאה העשירית, המתיימרת להיות העתיקה בעולם) ועני מאוד אך עשיר במיוחד במבנים היסטוריים, חומות עתיקות, מצודה שהקים מיודענו צלאח א דין במאה ה-12, פארקים, ובעיקר אינספור מסגדים מזמנים וסוגים שונים. מסגד ממלוכי אינו מסגד עבאסי. מסגד איבן טולון עומד על תילו מעל אלף שנה ותמורת צדקה אפשר לטפס בו במינרט ולצפות מלמעלה בסביבה. לקינוח, תרתי משמע, שוק חאן אל חלילי האגדתי בצבעיו, ריחותיו, צליליו ואנשיו. ברחוב המרכזי של האזור, אל מואיז ידין אללה, צעירים יושבים בכיכר חדשה שנבנתה אחרי המהפכות ומנגנים בגיטרה. לאורך הרחוב צעירים רועשים מצטלמים, קונים סוכר או תירס חם. ברחוב זה, בבניין שנבנה בתחילת המאה ה-16, בתקופה הממלוכית, מתקיים מופע סופי שמשלב מוסיקה ומחול, מין 'פולק' מצרי שכולל מוסיקה, ריקודים ושירה של דרוויש. המחיר מגוחך, שלושים לירות. בפעם הראשונה שניסיתי את מזלי, הגעתי עם מחמוד כשעה לפני תחילת המופע ואזלו הכרטיסים. הביקוש העצום מוצדק בהחלט. למרבה המזל, הם מופיעים שלוש פעמים בשבוע.
-התמונות מקהיר המוסלמית, לפי סדר: במסגד חסן עלי, קערת ליל סדר, כמדומני, במוזיאון גייר אנדרסון, וסמוך למסגד איבן טולון.
קהיר, העיר הגדולה באפריקה, מזוהמת ורועשת להחריד. כעשרה מליון תושבים גרים בה, עשרים מליון כולל הפרברים סביבה, ובמהלך היום נמצאים בה עוד כמה מליונים שבאים לעבוד. הפארקים הם אואזיסים ריקים יחסית, בשל היותם בתשלום. מזג האוויר בסוף אוקטובר לרוב מעולה. חמים אבל לא מדי. הייתי בארבעה פארקים שעלו בין שלוש לעשרים לירות ושימשו לנפשי ערי מקלט מההמולה, הכאוס והלכלוך. פארק אזהר הוא הקסום שבהם. כניסה אליו עולה חמש עשרה לירות. שמש כתומה שוקעת וצובעת רקיע קהירי. ירח זורח. עשן מיתמר מאי שם. משפחות, זוגות, חברים, אני, מצלמים, צוחקים, עורכים פיקניק. להקות ציפורים ברקע. משפחה חוגגת קבלת תואר של בנה. אנשי ביטחון מסתובבים. חתן וכלה רואים אותי מצלם ומבקשים להצטלם איתי. לפני היציאה אקלע לחתונה שמחה של זוג אחר. ריקודים ויללות. בחלק מהפארק מושמעת מוסיקה אינסטרומנטלית. יש במקום כמה מסעדות. באחת מהן, מפוארת למראה, אני מזמין עלי גפן, סלט פטוש, סלט טאבולה ומיץ גויאבה מדהים ונטול תוספת סוכר. מאה וחמש לירות בסך הכל (עשרים ואחת שקל). הפארק כל כך מטופח ונקי, אני באמת בקהיר? קו הרקיע הקהירי היפה עם צריחי המסגדים הרבים טוען שכן. הנוף מרהיב. מקום אידיאלי לראות את השקיעה, להקשיב ללהקת המואזינים, בתחילה אחד, שניים, כמו בהיסוס, ולפתע סימפוניה שלמה, כאן קל להתאהב בקהיר. מבקר כאן פעמיים, צריך לבקר יותר. ללא ספק המקום האהוב עליי בעיר. כאן גם מבחין כי איבדתי את הדרכון.
-כל התמונות לעיל מפארק אזהר מלבד האחרונה שמפארק החירות, באי ג'זירה-
משאיר מספר פלאפון אצל הנהלת הפארק ומקווה לנס. ליד השוק רוצים שאקנה ששבש ושואלים למה אני מדוכדך. כי איבדתי את הדרכון. הם ממליצים שאלך למשטרת התיירות. מה יש להפסיד. איש גדול עם שפם גדול ושחור מבקש שאבוא איתו לחדר קטן, חנוק, ונטול חלונות. קלסטרופובי משהו. מוגשים כוסות קפה. החוקר לוקח כוס ומציע לי, אני מסרב בנימוס. לבסוף הוא ישתה את שתיהן ויזיע מאוד. האנגלית שלו רעה. שואל אם יש מישהו עם אנגלית טובה יותר. הוא נעלב ומחתים אותי על טופס שבו מפורטת תלונתי, יוצא, חוזר ואומר שהוא שולח אותי לתחנת משטרה, שם יטפלו בי. אני מעדיף לוותר. אי אפשר, כבר מחכים לך, ואתה צריך את זה גם ככה כדי לקבל דרכון חדש. נו, מילא. תחנת המשטרה אפופת עשן סיגריות. עושים טובה שמסתכלים עליך. אחרי זמן מה אמלא טופס תלונה שבטח נזרק מיד כשיצאתי. אין לך סיכוי למצוא את הדרכון, יסכמו עובדי ההוסטל את מצבי, תוציא מחר חדש. בכל זאת מחליט לחכות לפחות יום לפני שאוציא חדש. למחרת, בעודי נהנה מהנוף הנשקף ממצודת סלאח א דין, הפלאפון מצלצל. דו יו קנואו וויר איז אזהר פארק? כן! תבוא. רוקד את הדרך הקצרה לשם. מנהל הפארק חמור הסבר מקבל אותי. סביבו אנשי אבטחה. כולם מביטים בי בחשדנות. כתוב בדרכון שנולדת בירושלים, אתה בטוח אמריקאי? נולדתי בירושלים להורים אמריקאים, אני מנסה לחייך. הם לא. אבל הוא מושיט לי את הדרכון ואני עף. אלף תודות.
מצידו השני של הכביש המרעיש שמוביל לפארק אזהר נמצאת, כעצם בגרון, עיר המתים. בית קברות ענק עם קברים ומאזוליאומים עוד מהתקופה הממלוכית שבמאה האחרונה החלו מתגוררים בהם מאות אלפי אנשים בצורה לא חוקית בשל מצוקת דיור קשה. כל המקומיים שניסיתי לדלות מהם מידע על עיר המתים המליצו לי לא להתקרב. התקרבתי, אבל רק כדי לצפות מבחוץ. בביקור הבא אכנס.
דיירותיו המרתקות ביותר של כיכר תחריר הידועה הן בלי ספק המומיות שבמוזיאון המצרי שבקרוב יועתק לגיזה. המפגש איתן ייחודי ובלתי נתפס. לעמוד מול גופות של פרעונים ששרדו אלפי שנים. מלבדן המוזיאון המפורסם איכזב וטוב שיועתק. יותר מדי מוצגים בפחות מדי מקום. בלאגן בראש. בהמשך אגיע למוזיאונים טובים בהרבה וידועים פחות. מתחריר קצרה הדרך לנילוס, לכאורה, הרי בעל חנות פפירוסים ובדים מתנדב להראות לי את הדרך שמן הסתם עוברת בחנותו, שם יוגש תה וייכתב שמי על נייר פפירוס גם אם אתעקש שכל מה שאני רוצה זה לנילוס. אחותו מתחתנת היום והמחירים במבצע. היא תתחתן גם מחר. הגעתי לקהיר אחרי תחקיר לא קטן באינטרנט, וכל תעלוליו כתובים שם ומבוצעים במקצועיות. לבסוף אגיע למים העכורים של הנילוס. יום חם, ערפיח, מלוכלך בכל מקום בטיילת שצמודה לכביש סואן. אתאהב בו מאוחר יותר, בשכונת זמאלק ובעיקר בלוקסור ובאסוואן. בינתיים אסתפק בכוס תורמוס טעים ובכוס תה דלוח. אחר כך אוכל תירס חם. לא התלהבתי מהתירס המצרי. הם שמים אותו על המנגל ומנפנפים עד שהגחלים מלבינים והתירס משחיר.
כעשרים דקות הליכה מתחריר, במתחם בית האופרה הענק שבדרום האי ג'זירה אקלע לתערוכה בשם 1985, שנת הולדתי. האי ירוק. מבקר בו בשני פארקים, אחד מהם, פארק החירות, ממש מול האופרה. בצפון האי נמצאת שכונת זמאלק היוקרתית שיש בה גלריות עם תערוכות לרוב והיפסטרים שאותם מוצאים בהמוניהם גם בשכונת מעדי המרוחקת יותר. בזמאלק ומעדי אתה מרגיש קצת בארץ אחרת עד שחולף על פניך חמור שגורר אדם ומרכולתו או שאתה קונה תפוחי אדמה מתוקים ולוהטים מילד שעומד בכיכר ומבשל אותם בתנור נייד ומיושן. קצת מחוץ לזמאלק, הקיירו ג'אז קלאב הוא מקום נהדר להאזין בו למוזיקה חיה, ג'אז אבל לא רק, ולצאת מסריח מעשן. כנראה שהייתי היחיד שלא מעשן. בכלל, לרוב מקובל לעשן בבתי קפה ובמסעדות. אפילו במוזיאון המצרי, השירותים מלאים מעשנים. לג'אז קלאב לא היו דמי כניסה אבל האלכוהול והאוכל יקרים במונחים מקומיים וכלל לא ידידותיים לטבעונים. בעודי כותב שורות אלו אני מקשיב למוסיקה מצרית עדכנית באתר שלהם.
כרבע שעה הליכה מתחריר עומד בית הכנסת המרכזי, שער השמיים. אבטחה מקיפה אותו. בניין שמגיני דוד טבועים בחזיתו. המקום סגור. בעודי עומד ומצלם מהרחוב מתנפל עליי מאבטח שדורש בתקיפות שאמחק ואראה לו שאני מוחק את התמונות. מחקתי אבל עשיתי הבה נתחכמה לו ויש תמונות. אותו הסיפור יקרה מחוץ לבית הכנסת באלכסנדריה. גם הכנסיות זוכות לאבטחה כבדה, בשל שלל פיגועים נגדן, אבל לא נתקלתי בבעיה לצלמן. בית הכנסת בן עזרא, ברובע הקופטי, פתוח לקהל ומשמש מעין מוזיאון. בית כנסת יפהפה. העובדים, שאינם יהודים, שמחו לשמוע שאני מישראל, והתעקשו גם הם שלא אצלם.
העיר הזאת, מצרים כולה, לא הולכת לישון. נהניתי מאוד לשוטט בה בלילה. ללכת לאיבוד ברחובות ערים. קרוב לחצות, באמצע רחוב רגיל במרכז העיר, אנשים מתקהלים סביב אדם שמוכר מעילים הפרושים על המדרכה. המתקהלים מודדים בהתלהבות את הסחורה החמה. המצרים נמשכים אל התקהלויות. בשלוש בבוקר מוכר הספרים ניצב על משמרתו, ספריו אף הם פרושים על המדרכה. ספר על משה דיין נמצא ליד ספרים על גנדי והיטלר. דוכני פירות רבים פתוחים לאורך הלילה, רק תעיר את המוכר המנומנם. ככלל, שני סוגי חיים יש לאתרים המעניינים בקהיר (ובשאר מצרים). הפירמידות, תחריר, השווקים, הנילוס, המצודה, הפארקים, המסגדים וכו' שונים מאוד באווירה ובתאורה ביום ובלילה. לכן השתדלתי לבקר בהם פעמיים.
ממעין תחנה מרכזית שבין כיכר תחריר למלון הילטון אני עולה על אוטובוס לאלכסנדריה. אשוב קהירה בדרך ללוקסור ושוב בסוף המסע כדי לקנות עוד ברחוב מוחמד עלי שבו מרוכזות חנויות כלי נגינה רבות שבחלקן מכינים את העוד בבית המלאכה הצמוד, לפני שאתפוס אוטובוס לילה ארוך לדהב. אחח, קהיר. את לא קלה, אבל מהפנטת.
ועוד כמה תמונות:
החמור המסכן שבתמונה גרם לפקק תנועה בסמטה הצרה. הוא התקשה מאוד לעבור.
ערימות הזבל הן בכניסה לשכונת מגורים.
כדורי הג'ינג'ר נקנו במקום הטבעוני שאפשר לראות את תפריטו באנגלית. בשכונת זמאלק. שכונה קהירית, לכאורה
