​

 

מצרים. סתיו, אוקטובר-נובמבר, 2017. 

​

ארבעים ימים של טיול תרמילאים במצרים. קהיר, גיזה, סקרה, דאשור, ממפיס, אלכסנדריה, לוקסור, אסוואן, אבו סימבל, דהב. פירמידות, מומיות, מערות קבורה, מצודות, מקדשים, מסגדים, כנסיות, בתי כנסת שאסור לצלם, פאבים, הופעת ג'אז, הופעת מחול ומוסיקה סופית, פארקים, איים, קורנישים, מוזיאונים, רכבות, אוטובוסים, מוניות, מוניות שירות, מטרו, טראם, סירות פלוקה, סירות מנוע, מעבורות, ים סוף, ים תיכון, ים הנילוס, מדבר, ירח זוהר, שקיעות מטריפות על נילוס מדמם, שווקים, מסעדות, דוכני אוכל, אוכל רחוב טוב, אוכל רחוב נורא, קופת חולים, בית חולים, מקלט לבעלי חיים, משטרת התיירות, עסקת סמים (לראשונה בחיי), תחנת משטרה (לראשונה בחיי), פתחתי את ספר הזוהר (לראשונה בחיי), למדתי לשחק ששבש מצרי (וואחד ותלאתין), למדתי את משמעותה האמיתית של המילה אינשאללה, התחייבות ערטילאית ביותר. ביקרתי בחנויות בגדים, חנות נעליים, ספריה, מספרה של ספר שכשל לעשות לי ראסטות, חנויות אופטיקה, רופא עיניים, בתי מרקחת, חנויות צילום. קניתי עוד (כלי נגינה) ומצאתי מורה לעוד מקהיר, הוא מלמדני דרך האינטרנט. איבדתי דרכון בפארק הכי גדול בקהיר. מצאו והחזירו יום אחר כך. באותו הפארק נקלעתי לחתונה. חתן וכלה אחרים רצו להצטלם איתי. חצי מצרים רצתה להצטלם איתי. סיפרתי שאני אמריקאי, שישראלי, שיווני, בהתאם לקהל ולתחושה. כשסיפרתי שישראלי קיבלתי כמעט רק תגובות חיוביות. חייכו ואמרו 'אתה אחי', או חיבקו ואמרו ברוך הבא. כדי לאזן, אציין שמטייל אוסטרלי הראה לי התכתבות שלו עם בחור מצרי שאמר שאם יפגוש ישראלי ישמח להרוג אותו. במרכז אסוואן, קרוב לטיילת ולשוק, ישנה חנות ששמה אחמד היטלר תבלינים. צילמתי והזמינוני להיכנס. נמנעתי. אפי היהודי מריח כשמסריח.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

אתה לא פוחד? שואל אותי אחמד, רגע אחרי שמוצג בפניי על ידי מוחמד. אני כן, ניסיתי לחייך. למה אתה כאן, המוסד שלח אותך? כמובן, אני צוחק. בית קפה באלכסנדריה הסתווית. בתפריט, קפה או תה ושיחות על אמנות. בני שיחי הבקיאים ממליצים לי על סרטים ישראלים שלא הכרתי. עוברים לבית קפה אחר בו שותים קפה או תה, מוחמד מעשן נרגילה. מירה מצטרפת. כאן לא יעשו לה בעיות לשבת, מסביר מוחמד. היא מתיישבת. המלצר עושה לה בעיות לשבת. הוא חדש, מסביר מוחמד. איך את יכולה לסבול את זה? אני לא אבל גם ככה לא הייתי רוצה לשבת במקומות החשוכים, הגבריים, האלה. מירה עברה לקהיר. הנשים שם חופשיות יותר. לא שמוטרדות פחות. עוברים למסעדת פיירוז. אוכל מזרח תיכוני. מוודאים עבורי שהאוכל טבעוני. ושוב עוברים לבית קפה. לא סתם איני מציין את שמותיהם, לרובם אין שם רשמי. אחמד נוסף מצטרף. מוחמד מזהיר שהוא לא יודע איך אחמד השני יגיב להיותי ישראלי. אתה לא חייב לומר לו. אני אומר לו מיד. הוא מתגלה כסקרן, ידידותי להפליא, ופטריוט, נזעק להגן על המכורה לשמע כל ביקורת מרומזת. מאוחר יותר נשב בספיט פייר. פאב וותיק שיכול בקלות להיות בחיפה. מחיר הבירה עלה לפני כמה חודשים. כעת בקבוק עולה שלושים וחמש לירות. שבעה שקלים. מוחמד שותה אלכוהול פחות משנה. טיול בעולם פקח את עיניו ושינה את אורחות חייו. גרם שיטיל ספק גם באלוהיו. לפני כן תמכתי באחים המוסלמים, הוא מחייך בהתנצלות. גדלתי בהתנחלות דתית סגורה, יריתי בחזרה, למדתי לשנוא אותך בגלל שמך. למה אני כאן? גם להתגבר על מחסום הפחד. 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

אוהביי ניסו להניא אותי מהנסיעה. לסכן חיים בשביל פירמידות? מה יש לראות במצרים? ובכן, המון. נאחזתי בסטטיסטיקה. בדקתי במחשבון. התרסקות המטוס הרוסי בפיגוע בסיני ריסקה את התיירות, ועדיין נכנסו מעל לחמישה מליון תיירים ב-2016. שנה אחר כך חלה עלייה במספר. הסבירות של אזרח זר למות בפיגוע בשנתיים האחרונות אפסית. אגב, ישראל מתפארת במספר שיא של 3.6 מליון תיירים בשנת 2017, כך שגם בשבע השנים הרזות של מצרים מגיעים אליה יותר תיירים מאשר לישראל בשיאה. ולא בכדי. לא מדובר בקומץ משוגעים אלא במליונים. האיום הממשי ביותר, כמו במדינות עולם שלישי רבות, הוא הכביש. יותר מפעם אחת הייתי קרוב להידרס, בקהיר בעיקר. לך תחצה כביש של שישה נתיבים בלי מעבר חציה, בין מכוניות שנעות באדום כבירוק. לא, באמת, לך תחצה, זה ממכר.

​

פרסמתי את דבר נסיעתי הצפויה באתר בו מטיילים מחפשים מארחים ועטו עליי מצרים רבים ורצו באדיבותם לארחני ובפרנואידיותי היהודית ישראלית כל כך הנחתי כי החמאס והאחים המוסלמים התעניינו בגורלי, פרצו לי לחשבון, יודעים איפה אשאר ויחסלוני. עוד קודם התחבטתי אם לנסוע. כעת וויתרתי על הנסיעה, סופית. כמה ימים אחר כך לקחתי תרמיל ונסעתי. לנתי בשבעה הוסטלים ובתי הארחה, אבל לא וויתרתי על התארחות בבתי מקומיים. מארחיי היו מצרי נוצרי, מצרי מוסלמי וזוג גרמני-תאילנדית. הגרמני חי במצרים עשרים וחמש שנה. במסגרת עבודתו הוא משכנע תיירים גרמנים שאין מה לחשוש מלבוא. כששמע עד כמה חברתי חוששת לרדת מצרימה, צחק. צחוק הגורל האירוני. הוא לא מצליח לשכנע את אשתו לבקר בישראל המפחידה.

​

גם המצרים פוחדים. בשולחן לידי במסעדה על גדת הנילוס באסוואן יושבים מקומיים ומדברים על סוריה, פוטין, איראן, ישראל וכו'. אחד מהם מחייך אליי אבל איני מתערב. למחרת אחזור לאכול שם ואתקל במחייך. אשאל על שיחתם מאמש. פוליטיקה, יפטיר באדישות וימשוך בכתפיו. שמעתי את המילה ישראל כמה פעמים, מעניין אותי מה היחס שלך לישראל, אני לוחץ. תראה, הם כמו אחים שלנו, בני דודים, אבל הם רוצים לכבוש בחזרה את סיני כי כתוב בספר שלהם ואסור לנו להרשות את זה, אין כבוד לגבר שלא נלחם על אדמתו. איני מספיק לספר לו שאני מקווה שסיני תישאר מצרית כי הנדל"ן הישראלי יחסל את הקסם. 

חודשיים קודם לכן הייתי בסיני לראשונה בחיי. שם גמלה בליבי ההחלטה להחיות את החלום לרדת מצרימה. כלומר, למצרים האמיתית. ב-2011 ביקשתי מהשותף שימתין לסוף הסמסטר וניסע. לפני סוף הסמסטר מובארק נפל. בסיני הבנתי שהשד אולי נורא למדי אבל הוא בעיקר בראשי.

​

תיירים באים למצרים בעיקר כדי להתרשם מהעבר המרשים. התפעמתי ממנו אלא שעניין אותי לא פחות ההווה הפחות מרשים. לחוש את פעימות ליבו של הרחוב המצרי. להתחכך בחיי היומיום. להתערות, להכיר מקומיים, לגשר על הפער העצוב. קראתי המלצות משונות שלא כדאי לישראלים לנסוע לאסוואן או להשתמש במטרו בקהיר. השתמשתי ונסעתי. אמנם בדרכון זר, אבל רק בהוסטלים השתמשתי בו, ומי שרצה יכול היה למצוא את זהותי בגוגל. רוב הזמן הרגשתי בטוח. הייתי זהיר יותר מבטיולים אחרים. רק בשכונה אחת שדמתה לגטו, באסוואן, רצף מבטים עוינים גרמו שאשוב על עקבותיי. בשאר הזמן הסתובבתי לבד, בחושך, בסמטאות עניות אליהן זרים לרוב לא מגיעים ולכן המקומיים מתלהבים ממך כאילו אתה חייזר והרגשתי בטוח יותר מאשר במקומות מסוימים באירופה ובישראל. למרבה הצער, זאת פריבילגיה של גבר, בהוסטלים נתקלתי במטיילים בודדים, לא במטיילות בגפן. גם מטיילים בודדים אין הרבה. רוב המבקרים נמצאים בקבוצות מאורגנות בבתי מלון. המטיילים העצמאיים מפוזרים בהרבה הוסטלים שרחוקים מתפוסה מלאה ולכן חסרה אווירה של טיול תרמילאי. כמעט כל המטיילים המעטים האחרים שפגשתי התלוננו על מחסור בשותפים למסע או בהחלפת חוויות והמלצות בערב.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

באי אלפנטין שבאסוואן, במגרש דשא סינתטי, מטופח ומואר בסטנדרטים מערביים, על שני שערים התקיימו במקביל מספר משחקים. ילדים נוביים בגילאים שונים רצים אחרי כמה כדורים. הם נתקלים אחד בשני. לך תדע מה הכדור שלך. תינוקות משתחלים למגרש ומוצאים בעצבים. שיחקתי 'אלוף' על שער אחד עם כמה ילדים. כבשתי שערים ולבבות. במשך שהותי הממושכת באי הקטן, כמעט בכל פעם שקניתי במכולת, או סתם הסתובבתי בסמטאות הצבעוניות, קראו ילדים בשמי בהתלהבות. כלומר, ניסו וכשלו, קשה לומר צבי, קראו לי סבי וסיפרו עליי לכולם. נראה שכל האי ידע על קיומי, מזל שהזדהיתי כאמריקאי. מבוגרים באי התלוננו בפניי שבשנים האחרונות ישנה הקצנה דתית בקרב צעירי האי, וכל שנדרש לכלותני הוא מטורף אחד.

לא תמיד הסתרתי זהותי בהצלחה. אחרי שעות ארוכות במחיצת הספינקס והפירמידות הסתובבתי ברחובות הסמוכים. מאיפה אתה, שאל מוכר שישב מחוץ לחנותו. ארה"ב, עניתי. אתה לא, השיב. התעקשתי והראיתי לו דרכון אמריקאי. לתדהמתי, לא שכנעתי אותו. אתה לא אמריקאי. אני כן. בסוף אמר שלום, בעברית. המראה שלך לא מסגיר, הרגיע אותי, זה הצליל. עבדתי בנואיבה בשנות התשעים ומשהו בקול שלך החזיר אותי עשרים שנה אחורה. שעה ארוכה דיברנו בערבית, עברית ואנגלית. 

​

לא תמיד ניסיתי להסתיר זהותי. דרכי הגורל הנסתרות הביאו אותי לשוחח עם אימאם מקומי במשך כשעתיים. מהר מאוד סיפרתי לו שאני ישראלי. הייתה זו שיחה חברית, מלב אל לב ובגובה העיניים, למרות שישב על דרגש ואני על רצפה, למרות הפרשי המעמד, האמונה והשנים. שתינו תה ודיברנו באנגלית מתובלת בקצת ערבית על איסלאם, סופיזם, אתאיזם, טבעונות, אלגזאלי, ישו, משה, רמב"ם, פוליטיקה מזרח תיכונית ומצרית, נאצר, סאדאת, בגין, מובארק, מורסי, סיסי, ביבי, העולם הערבי, וישראל. הוא מעריך את ישראל, בעיקר בשל המוחות והטכנולוגיה המתקדמת, הפרחת הנגב, השימוש במעט מים לייצור חקלאות מצוינת בעוד במצרים מים רבים וחקלאות מקרטעת. יש לו גם ביקורת. תפרידו דת ממדינה, התחנן מנהיג הדת. בנוסף, תחושת העם הנבחר שלכם מזמינה צרות ומטפחת היבריס. לבסוף, תהה בעצב איך, למרות החוכמה היהודית, לא הצלחנו להפסיק לחיות ממלחמה למלחמה ולמצוא פיתרון לסכסוך. כשביקשתי המלצה לספר של חכם מוסלמי, אולי אלגזאלי, המליץ דווקא על ספרים של דייל קארנגי ובטראנד ראסל ששינו את חייו. כאבתי את כאבו על נטיית ההמון אחר האימאמים הרעשניים המטיפים לשנוא בעוד אימאמים כמותו המדברים בנועם ומטיפים לשלום סוחפים פחות לבבות. לפחות לב אחד נסחף. כשביקשתי רשות לכתוב עליו, אישר בתנאי שאשמיט פרטים מזהים, למען בטחונו. איזה אחלה עולם.  

​

בקצה הטיילת באסוואן צפיתי בגן בשקיעה מכושפת בה השמיים והנילוס נצבעו אדום. אחריה דיברה איתי חבורת סטודנטים מצריים, מנומסים להפליא, ששמחה לתרגל אנגלית. אחמד שאל אם הייתי במקדש פילאי. קבענו ללכת יחד מחר. בדרך למקדש התחלתי חושף בפניו את זהותי, הספקתי לומר שאני יהודי כשהגיעה הסירה למקדש והשיחה נקטעה. במקדש התפצלנו לכמה דקות שבהן דיברתי עם בחור גרמני שהתוודעתי בפניו כישראלי. כשהתפלא שאני שם, הסברתי שלמקומיים אני בדרך כלל אומר שאני אמריקאי. כשאחמד הצטרף הגרמני אמר שזה נשמע כמו בדיחה, במקדש על אי בלב אפריקה יש גרמני, מצרי, וישראלי שמתחזה לאמריקאי. רציתי לקבור את עצמי. ואותו. אחמד בחר להוסיף לראותי כאמריקאי. הוא אינו מכיר בישראל, וירושלים שבה התגוררתי היא בכלל בירת פלסטין. אבל איזה ילד מתוק הוא. אינשאללה יבקרני באל קודס. 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

לא יכולתי שלא לדבר עם בני שיחי על פוליטיקה, למרות שהמליצו לי שלא. הייתה כאן מהפכה לא מזמן ואחריה הפיכה. תודעתם הפוליטית של חלקם ממש נולדה בזמן המהפכה. הם נולדו לתוך שלטון מובארק, זה כל מה שהכירו. היו השמש, הנילוס, ומובארק. האפשרות של שינוי המצב הקיים שינתה משהו גם בנפשם. גרם להם להיות אנשים אחרים, בעלי תודעה פוליטית. כמובן שיש תומכים ומתנגדים לסיסי ויש את המתגעגעים לימי מורסי ואחרים שנזכרים בהם בבחילה. השוואות, ביקורות, ועניינים בהן עדיפה השתיקה אם ברצוני לשוב מצרימה. וברצוני. במאי סרטים דוקומנטריים התלונן בפניי שהוא צריך לבקש אישור כדי סתם לצלם ברחוב. לך מותר, כי אתה זר. מותר בערך. ובכל זאת, דמוקרטיה פחות חשובה לו. דמוקרטיה היא לשבעים. קודם שיהיה איפה לעבוד, ושהמשכורות יהיו סבירות, ושמותר יהיה לצלם. 

כמו קדמונינו גם אני עורג לפירות המצריים שבשווקים הצבעוניים או בדוכני הפירות ברחובות המלוכלכים שפתוחים גם בשלוש בבוקר. בערים שונות היו מינים שונים של תאנים כה טעימים. מנגו מלך העולם, בננות בשלות ולא מובחלות, אנונות ענקיות ועסיסיות, רימונים, ענבים, תמרים. רק האפרסמונים איכזבוני. המצרים הופתעו לשמוע שאני מעדיף את פירותיהם שהרגישו לי אמיתיים וטריים יותר. כן התגעגעתי לירקות הישראליים. גם מעט החומוס שאכלתי לא הלהיב אותי. עלי הגפן כן. הפלאפל המצרי עשוי מפול. מצרים עצמה עשויה מפול. שעת בוקר מוקדמת וקרה, פועלים בדרכם לעבודה עוצרים בדוכן מאולתר ואוכלים פול חם. מאכל לאומי נוסף הוא הקושארי. שילוב משונה למדי של פסטה, אורז, עדשים, חומוס, בצל מטוגן, רוטב עגבניות ומי יודע מה עוד. במקום בו מוכרים קושארי הבחירות היחידות הן בין מנה קטנה לגדולה ואם לשבת או לקחת. העלות? שניים, שלושה שקלים. יקר יותר ממנת פלאפל. מתגעגע גם למלוחיה, מעין מרק ירוק ודביק וטעים שעשוי מצמח המלוכיה, שלעיתים אפשר לקבל בגרסה טבעונית. 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

במצרים צופרים לך, לכולם, לעולם. וצועקים, היי מיי פרינד. אתה חבר של כולם. ורק רצית לחצות את הרחוב, להביט בנהר, להרהר, לחשוב עם עצמך לאן בעצם מועדות פניך. וור יו גואו טו? אנא אערף. קאם סי מיי שופ! לא, שוקרן. שניות חולפות, ובא חדש. יו וואנט ביר? הורס רייד? טקסי? חשיש? אייל סמואוק וויט יו, מיי פרנד. אני לא מעשן, שוקרן. גוד סטאף, איג'פשן, נו מאני, מיי פרנד. אני רוצה לאכול פירות בשקט בטיילת מול הנילוס וניגש אליי מישהו ומציע אלף הצעות שאיני רוצה ומציק תוך שהוא מתעקש שאינו רוצה להציק. המצב הכלכלי קשה, מדינת עולם שלישי, מנסה להבין לליבם, לא תמיד קל. באתר עתיקות, בטיילת, ברחוב, בשוק, במסעדה, בגן בוטני, אפילו במוזיאון. מישהו שלא ברור אם הוא עובד במקום יתנדב להדריך אותך בניגוד לרצונך תמורת בקשיש. שומר יפסע אחריך לראות שאינך גונב או מזיק ויקשיב למוזיקה רועשת כשאתה מנסה לשווא ללמוד על חתשפסות או נפרטיטי. איפה לא מציקים? דווקא ברכבות. מקלט אישי.

​

בתחנת הרכבת רעמסס בקהיר מתעקשים שזרים מוכרחים לקחת רכבת לילה ללוקסור. היא בטוחה, התנאים טובים ויקרה פי שלוש. אבל אני רוצה לראות את הנוף. מצאתי באינטרנט דרכים קלות להערים על השיטה ולקחת את רכבת הבוקר עם המקומיים. הרגשתי בה בטוח לגמרי, ישבתי במחלקה הראשונה, מרווחת למדי ונקייה. הנוף אכן מדהים. פתאום מכה בי שאני באפריקה. ירוק אפריקאי, עצי בננה, דקל, סוף, דרכי עפר מלוכלכות, זבל מחוץ לנילוס ובתוכו, בניינים ישנים ומכוערים, שוק הומה אדם, לימונים וגופות תלויות למכירה, שדות כרוב, כרובי ענק, חמורים מסכנים, פרות רועות קשורות, ילדים משחקים כדורגל על מגרשי עפר. כמה ימים אחר כך, הרכבת מלוקסור לאסוואן עולה לי תשע וחצי לירות לנסיעה של למעלה משלוש שעות. אני מעז יותר ויושב במחלקה השנייה, או השלישית. רבים בוהים בי. קשה לראות רצפה מבעד ללכלוך. קבצנים עולים, לבושי סחבות פושטים ידיהם, מוכרי תה, מוכרי מים, מוכר בננות, מוכרים של מוצרים שונים ומשונים, איש עם תינוק בידיו זועק לכסף, אשתו איתו, עטופה בשחור, שפופה ושותקת. דרך חלונות מלוכלכים ניתן לראות מוכרים קופצים לרציף קצת אחרי שהרכבת יוצאת. הנילוס מתגלה במלוא הדרו, מרשים כל פעם מחדש. חסידות ישנות על העצים ובכל מקום פנוי. קבצן בגלביה מטונפת ופה נטול שיניים מחזיק כוס תה ומבדר את קהל שומעיו. מוכר התורמוס פופולרי מכולם. השמש מצליפה. הזקנה שמולי מכינה סנדוויצ'ים לנכדה. בעלה עסוק בלשבור שיא בפיצוח רצוף של גרעינים שחורים. הגלביה שלו מלאה קליפות. שמח שלא פספסתי את כל זה בשביל ביטחון מדומה. פחות בטוח הרגשתי ברכבת חזרה מאסוואן לקהיר דווקא כששוטר עם בגדים אזרחיים ורובה דרש ממני לראות דרכון ועיכב אחרים לבדיקה גופנית. היו לי דקות של חשש שמא אינו באמת שוטר וחשבתי לרדת. 

למרות הקשיים שישנם, טיול תרמילאי במצרים מזמן חוויה ייחודית שמשלבת עבר עשיר, הווה בעייתי ומרתק, אנשים חמים, לפעמים מדי, שלום קפוא, תחושה משולבת של זרות ובית, קירבה וריחוק. מדינת עולם שלישי, לטוב ולרע, במרחק שני אוטובוסים מאילת. 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

בשלוש בצהריים, מהתחנה המרכזית של טאבה, אמור לצאת אוטובוס לדהב. ממעבר הגבול ממשיכים ישר על הכביש ואחרי פחות מקילומטר יש בצד שמאל של הכביש שלט באנגלית ובערבית שמבשר על התחנה. בתחנה אוטובוסים חונים, חנויות שמוכרות מזכרות ומצרכים יומיומיים, בתי קפה ומסעדות. מתקדם אל החנות של אורנג', לקנות כרטיס סים מצרי. החנות סגורה, בצידה יושבים אנשים, חלקם על הרצפה, חלקם במדים. הם מפנים לקופאי של התחנה שמוכר לי כרטיס לדהב במחיר חמישים לירות. המקומי היחיד שמחכה לאוטובוס טוען שהאוטובוס לא בשלוש אלא בשלוש וחצי. ייתכן. משפחה מזרח אירופאית מחכה כבר למעלה משלוש שעות ומאבדת סבלנות. כמה דקות לפני שלוש וחצי הם נשברים ולוקחים מונית בשש מאות לירות. המונית יוצאת בדיוק כשהאוטובוס מגיע. הנהג אומר שהוא נח חמש דקות ומתיישב על הרצפה, מחוץ לחנות של אורנג' ומקבל ארוחת צהריים שמנונית ומלאת עצמות. האוטובוס יוצא ב-15:48. אוטובוס מיושן, מעין שילוב של טיולית צה"לית ואוטובוס נפאלי. לא כל המושבים תקינים, פה ושם המזגן עובד, שם מטפטף. בדרך הנוף המכשף של סיני. ים, הרים, שקיעה, מבנים נטושים, אנשים, חיילים על מגוון רכבים, ילדים אוכלים ממתקים מערביים. באמצע שומקום, קבוצת ילדים עולה לבדה לאוטובוס עם ניצוץ בעיניים ובאמצע שומקום יורדת, הם פוחדים מהירידה במדרגות הגדולות ונלהבים, הגדול בהם נראה לכל היותר בן שבע. מלבדי ומלבד זוג אירופאי, היתר מקומיים. הנשים מכוסות, אישה אחת חשופה. בתחנה המרכזית של דהב מתנפלים נהגי מוניות. תמורת עשר לירות נוספות הגעתי העירה במונית שהפכה בניגוד לרצוני למונית שירות. 

​

בערב השלישי בדהב, בתשע וחצי, עליתי על אוטובוס לילה לקהיר של חברת גואו בוס. האוטובוס עלה מאה שבעים וחמש לירות, שילמתי חמש לירות נוספים על הזכות המפתיעה לאחסן את תיקי הגדול בתא המטען. הייתי הזר היחיד באוטובוס. הנוסעים והחיילים שמדי פעם עלו ובדקו דרכונים לא התעניינו בי. מתישהו ואיפשהו באמצע הלילה הקר העירו אותנו וירדנו והוצאנו תיקים ועמדנו בחוץ,  מחכים שחיילים יבדקו את התיקים. הרגשה של מסדר צבאי. לשווא חששתי שיוציאו את ספריי העבריים ואתגלה כמרגל נאלח. התיק שלי לא עניין אותם. סביב חמש בבוקר מתעורר ומבחין שאנחנו בעיר. משמע, הגענו לקהיר. האוטובוס עוצר. אני אמור לרדת בתחנה הראשונה אבל השם שניתן לי לא תואם את שם התחנה. כמה אנשים מנסים לעזור, הנהג מאיץ, תחליט מיד. מחליט לרדת. נהג מונית דורש חמישים לירות למחוז חפצי. באינטרנט כתוב שהנסיעה תעלה חמש עשרה לירות. מי יודע מתי האינטרנט עודכן. מוריד אובר וממתין לנהג. עולה עשרים ותשע. אבל אין לו עודף בכלל. ברוך הבא לקהיר, עיר נטולת עודף.

​

לפרק הבא