top of page

מסע מצרי -מאת צבי זוקבסקי 

 לפרק הקודם

 

                                                                  -פרק שלישי-

-אלכסנדריה-

האוטובוס מקהיר, כצפוי, לוקח זמן רב מן הצפוי. בחמישי בערב כבישי קהיר פקוקים, יותר משעתיים עוברות עד שנצא מהעיר. אחר כך הנסיעה תזרום. אחרי עוד כשעה יש עצירה של עשר דקות בבית קפה יפה להפתיע באמצע הדרך. נסיעה של שלוש שעות הופכת לחמש. משאיר את הדברים במלון הזול ויוצא לחפש משהו לאכול. כן, מלון זול ולא הוסטל, ככה זה באלכסנדריה. מתחיל בפיתות עם פול במזנון של אוכל מהיר. ממשיך לטיילת שבה אני מוצא אוכל רחוב מנחם ומחמם מפני הרוח. עוד אתקרר, הגעתי עם בגדים קצרים מקהיר ולכאן כבר חדרו רוחות הסתיו. מוכרים שונים עומדים עם דוכניהם הצבעוניים ומוכרים פול, תורמוס, סחלב, תה, קפה, תירס על האש, תפוחי אדמה לוהטים בתנור, כה מתוקים, אולי זה בכלל בטטות. חמש לירות לכוס תורמוס. חמש לירות לכוס תה. חמש לירות לאינספור בטטות. המחיר האמיתי הוא קלקול הקיבה שיגיע מחר. מוכר התורמוס והתה נותן קרטון, שיהיה נוח לשבת על חומת האבן. הים התיכון משפריץ מים על הפנים. ברוך הבא לאלכסנדריה.

אלכסנדריה

המקומיים קוראים לה איסכנדריה בערבית ואלכס באנגלית. היא קרויה על שם אלכסנדר הגדול. כיאה לשמה, הייתה עיר בינלאומית. בעבר הייתה בה קהילה יוונית לא קטנה, גם קהילה יהודית לא קטנה עם היסטוריה מפוארת ולא מספיק ידועה. ההווה היהודי החסר ידוע יותר. מאות היוונים שעוד ישנם נבלעים בין מליוני המצרים, חלקם הפכו למצרים ממוצא יווני. מי שקרא את קיץ אלכסנדרוני עשוי להתאכזב לגלות שאלכסנדריה נשתנתה לבלי היכר ואיבדה את הקסם הרב תרבותי שאפיין אותה.

בשישי בבוקר, עת ההמונים מתפללים במסגדים הסמוכים, אני מגיע לרחוב נאבי דניאל (הנביא דניאל) כדי לבקר בבית הכנסת הגדול בעיר. על הבניין הסמוך לו כתוב משהו בעברית, 'זאת הברכה', כמדומני. מגן דוד מעטר את בית הכנסת שבמבט חטוף מבחוץ נראה יפה ומרשים יותר מבתי הכנסת שבקהיר, למרות הפיגומים. מישהו יוצא ואומר לי שהמקום בשיפוצים וייפתח רק בעוד שלושה חודשים. אני מצלם מבחוץ את המבנה ומשום מקום מתנפל עליי אדם בלבוש אזרחי שחוטף את הפלאפון מידי, אחרי מאבק קצר ואגרסיבי, ומתעקש למחוק את התמונות שצילמתי. אחר כך יסתכל עליי במבט מאיים ואעדיף להתרחק מהאזור. אני מסתכל אחורה ורואה אותו מוודא שאני אכן מתרחק. להערכתי, הרשויות שם בפאניקה מהאפשרות הלא בלתי סבירה שהאתרים היהודיים יהיו יעד לטרור. 

71306627_10157842469697313_7863190580367

-בית הכנסת-

משוטט ומתבונן ברחובות. כלבים וחתולים ישנים על גגות מכוניות שחלקן לא יזוזו לעולם ונראות כאילו לא זזו אי פעם. מוכרים יושבים על כיסאות פלסטיק מחוץ לחנויותיהם. בחנויות שאכנס אליהם, לקנות מים, שקדים, או משהו חם ללבוש, נדמה שיכריזו על יום חג. נכנס לקוח. ועוד זר. כמו בקהיר, בניינים רבים נבנו על ידי אירופאים במאה התשע עשרה. הכביסה תלויה מהמרפסת. בהרבה מן הבניינים יש דלי שקשרו לחבל ומשמש כמעלית להעלאת מצרכים מהחנות. חמורים רתומים לעגלות משא ומוניות צהובות. הרבה מהמכוניות ישנות. פסי רכבת קלה מאמצע המאה התשע עשרה. בחיי. מ-1863. ד"ש לתל אביב. הטראם הירוק יחלוף סנטימטרים מהחסה והבצל הירוק של הרוכלת עם העיניים הירוקות באמצע השוק. אישה מכוסה בשחור חולפת על פניי, רק עיניה גלויות, בידה סמארטפון. המצרים עניים, אבל לכולם פלאפונים. לרבים פלאפונים מתקדמים. מאחוריה, בבית הקפה, יושבים, כמובן, רק גברים, מדברים ומשחקים. מפעם לפעם אכנס למסגד, לנוח על השטיח, להביט מעלה בתקרות המעוטרות, בנברשות המפוארות ובמנורות הרבות, ומטה במאמינים הכורעים ומשתחווים. 

אלכסנדריה
71093459_10157842476992313_5488322958466
71185947_10157842476602313_3686048015551
71242699_10157842478732313_4166082474272

הספריה היא נסיון לשמר ולהחיות את היותה של אלכס בית לתרבות. היא נמצאת במבנה מרשים שנראה שייך יותר לפאריס או לברלין מאשר למצרים הנוכחית. הכניסה לזרים עולה שבעים לירות. הספריה היא למעשה קומפלקס עצום שמהווה מרכז לתרבות שכולל קונצרטים, הרצאות וכדומה. בבניין סמוך לבניין הראשי הייתה תערוכה של תצלומים מרהיבים של חיות בטבע ברחבי אפריקה. בבניין הספריה עצמו יש ארבעה מוזיאונים. בספריה גם אוסף עצום של ספרים. אנסה את מזלי. כשהבחור מאחורי הדלפק המתאים מתעניין מאיפה אני, אני עונה 'אמריקאי, בס אנא יהודי', יש לך ספרים שעשויים לעניין אותי? הוא מחייך חיוך גדול ומצרי ואומר לי לשבת ולחכות. מוגש לי ספר הזוהר. עותק ישן נושן. שנת 2006, אני חושב. מוותר על התענוג לגלות בו אור עמום וגנוז ועורך סיור קצר במבנה יוצא הדופן של הספרייה. 

לבסוף אגיע, דרך תערוכות של אמנות מודרנית ותערוכה אחת של עתיקות שונות שכוללות ספרי תורה ישנים, למוזיאון סאדאת שבמרתף הבניין. איזו שפה אתה דובר וכמה אנשים אתם. אנגלית, אחד. מצמידים לי מדריכה. מאיפה אתה? מישראל. היא מנסה להסתיר את תדהמתה. אתה בטוח מכיר קצת את סאדאת. כן, באתי במיוחד בשבילו. תראה, אלו המכנסיים שלו, על הכסא הזה ישב. כל מה שמעצבן במוזיאונים ובתפיסה היסטורית בכלל. מעניין אותי מה היו המניעים למעשיו, איזו רוח פיעמה בו, לא מה לבש ולאיזו מראה הביט רגע לפני ההחלטה הגורלית. מראה בעיצוב סורי, מן הסתם. המדריכה מדקלמת ברובוטיות על הניצחון המצרי במלחמת 73. היא לא מנסה להתגרות, חלילה, הם מאמינים שניצחו, לא שכולנו הפסדנו. קודם לכן היא מפתיעה אותי במידע שלא שמעתי מעולם. מצרים, לדבריה, השמידה נשק גרעיני ישראלי כמה שנים לפני המלחמה ובכך מנעה ניצחון ישראלי אפשרי. כדי להיות בטוח שאיני טועה בהבנתה, ביקשתי ממנה לחזור שנית על הדברים, ואכן כך. דווקא בשל הניצחון במלחמת אוקטובר 73, סאדאת מבין שהגיע הזמן להפסיק להילחם ולעשות שלום. אללה ירחמו. אף מילה לא נאמרת על בגין, אבל לצד תמונותיהם של השניים, מוצגת שם מדליית מסע השלום. בצד אחד מתנוססים פרצופיהם של בגין וסאדאת ובצד השני, ירושלים והפירמידות. כמו כן מוצגים שם שלושה נרות חרס שהעניק טדי קולק לסאדאת בהערכה על צעדו הנועז. נר יהודי, מוסלמי ונוצרי מעיר השלום ירושלים. 

המאפיין הרב תרבותי, כאמור, נעלם. אחד מהמאפיינים המובהקים שנשארו, באלכסנדריה ובמצרים בכלל, הם בתי הקפה. אם אתה גבר מצרי, בין אם לבוש חליפה, גלביה או בגדי ספורט, תמצא עצמך יושב בבית קפה, קורא עיתון, נפגש עם חברים, שותה הרבה קפה, ותה, מדבר, מרכל, מתכנן מהפכות, משחק קלפים ושש בש, מעשן נרגילה וסיגריות. שעות, ימים, שנים. עמוק לתוך הלילה. (כבר כתבתי על חוויית בתי הקפה וגם על פאב הספיט פייר בפרק א') חלק מבתי הקפה צבעוניים ויפים. איך קוראים לבית הקפה שאנחנו יושבים בו, אני שואל את מוחמד. אין לו שם. ולקודם? אנאערף, אולי המקום של עלי. אלו בתי הקפה ברחובות הפנימיים, בהם רק מקומיים. לבתי הקפה שמול הים יש שמות, שם יושבים זרים ואפילו נשים, חמדולילה. אחד מהם הוא קפה עזה. על אחת מדלתותיו, לצד תצלומים של כוסות קפה ונרגילה, כתוב באנגלית: ברוך הבא לעזה. על הקיר הצבוע באדום בכניסה לעזה יש סמל גדול של קבוצת אל אהלי.

אלכסנדריה

אל אהלי היא הקבוצה המצליחה ביותר באפריקה. היא משחקת בגמר אליפות אפריקה לקבוצות מול קבוצה מקזבלנקה. המשחק הראשון מבין השניים נערך בערב השני שלי בעיר. קיבתי אכן התקלקה ביום שאחרי אכילת אוכל הרחוב. יומיים אחרי שאתאושש, אחטוף קלקול קיבה נוסף, הפעם אחרי אכילה במסעדה איכותית, לכאורה, שמארחי (אחרי המלון גלשתי בספתו של אמן מקומי) וחבריו שמחו להכיר לי. היה ממש טעים והמקום יחסית יוקרתי, בהחלט הייתי ממליץ אילולא תגובת קיבתי. טיילתי במזרח חודשים ארוכים ללא קלקול קיבה אחד, למרות אכילה במקומות שלכאורה כדאי שלא, בעוד בכמה ימים באלכסנדריה חטפתי פעמיים. הפעם השניה ממש מעצבנת כי כביכול  הייתי אחראי ואכלתי במקום בסדר.

אני מרותק למיטת חוליי במלון המנוכר כשמצרים כולה מרותקת למסך הטלויזיה. למרות שהיא קהירית, אוהדים אותה בכל הארץ. בזמן המשחק, אלכסנדריה שקטה.  הטלויזיה בחדרי מזכירה לי את הטלויזיות מילדותי. השלט לא עובד, ואני קם לזפזפ בין כדורגל למוסיקה ערבית קלאסית. מוסיקה עוברת טוב יותר מכדורגל כשנקודות שחורות לבנות מרצדות על המסך. לקראת הסוף איני מתאפק ויורד למטה לראות את דקות הסיום עם ההמונים שיושבים על כסאות פלסטיק מחוץ לבתי הקפה. מעשנים, כוססים ציפורניים, מעשנים עוד, מפצחים גרעינים שחורים, צועקים על הטלויזיה. פספסתי את הזמן הכי טוב ושקט יחסית להסתובב בו ברחובות. המשחק נגמר בשוויון אחת. במשחק השני, אל אהלי תפסיד, החגיגות מבוטלות. 

הדבר הראשון בו אני מבחין בעת ההליכה בטיילת הוא הזבל. המון זבל. בטיילת, על החוף, בתוך הים עצמו. גלים גדולים. תחילת נובמבר, רוח מצליפה. סירות במים, אפשר לשוט תמורת כמה לירות. סירה אחת טרופה נסחפה ליד הטיילת. נראית כמו יצירת אמנות. תחייך, רוצים תמונה. תחייך שוב. איי לאב יו, אומר זאטוט ודוחף את ידו בפניך כדי ללחוץ את ידך. כוכב נולד במצרים. אם אתה זר, מוזר, לבד ולבן, תן תמונה. תיאלץ להתרגל לכך. מוכר סוכר מסתובב עם שקיות עצומות בצבעי לבן וורוד. הסוכר המגעיל שילדים כל כך אוהבים. אחד מכל עשרה מצרים חולה בסוכרת, יאמר אחר כך מדריך באחד המקדשים בלוקסור. הוא עצמו, המדריך, התעוור בשל הסוכרת אך חזר לראות. הם לא רואים את הקשר לתזונה. בכביש הסמוך לטיילת, בין שדרת דקלים, חולפים כלי רכב מודרניים וכרכרות רתומות לסוסים, לכבודם של התיירים. הסוסים אוכלים חציר מתוך שק שקשור לצווארם ומשווה להם מראה מסכן מהרגיל. הבניינים שמול הטיילת הם אירופאים לגמרי. מבנה אחד, נראה בניין ממשלתי או אוניברסיטה, מוזנח אך עוד ניכר בו יופי של עבר. בטיילת עצמה נמצאים מוכרי אוכל הרחוב שחיסלו את בטני. מוכר התירס משחק בפלאפונו תחת צל דוכנו. רוב התירסים לבנים, מקצתם צהובים, כולם יושחמו על האש. בהמשך אתקל בזאטוט בן שבע לכל היותר שמופקד על דוכן התירס המשפחתי ממש לבדו. הדוכן הוא בעצם שולחן קטן ישן ומתפרק. מוכרי בלונים רבים עוברים, הרי אם לא תקנה בלון בטיילת, איך תחגוג את קיומך.

71643494_10157842471262313_5351084618621
אלכסנדריה
אלכסנדריה

תחצה את הכביש ותשב בבית קפה. תקום ותשתה מיץ מנגו קסום אצל מלך המנגו והתות. כך כתוב באותיות מוזהבות באנגלית בכניסה, ברחוב הטיילת מספר חמישים ואחת. מצידי הכיתוב המוזהב תלויים לפחות עשרה שקים גדושים במנגואים ירוקים. מתחתיהם מנגואים רבים מעטרים את הכניסה, לצד כמה פירות אחרים, ופרחים מיותרים מפלסטיק. מעניין אם יש או אין סוכר במיץ. מעניין אם התשובה כנה. מוחמד אמר לי שמצרים משקרים אחד לשני בלי הפסקה. תבין, זה חלק מהתרבות. כולם יודעים שכולם משקרים. מעניין אם כולם יסכימו עם הדברים. חוצה את הכביש אל הטיילת. גלים גדולים מצליפים. זבל. בני אדם. ים. טיילת. בניינים גבוהים. זקן חסר שיניים קורא לי לבוא לקנות ממנו בוטנים. וואן פאונד, תעל. תעל (בוא), תעל, יתעלוך. צדקה במסווה של בוטנים. יש בוטנים באמת נהדרים במצרים, לא אלו. מעבירם למקבצי הנדבות שיהנהנו כתודה.

 

ליד הים הקור בא מוקדם. צבעים צוהלים סובבים אותי. רעלות, שמלות. עיר בינלאומית לשעבר. אייס קרים, צועק מוכר הגלידה, מנגה, מנגה, אייס קרים. גלידת מנגו. הוא לבוש בהידור, חולצתו הלבנה מכופתרת ומגוהצת, והוא מחייך אליי. מצרים אוהבים לחייך, ולצחוק. אמרו לי שזאת קלישאה, אבל היא נכונה. המצודה המשופצת וסביבתה עמוסה אנשים. מעטים מהם מערביים. המצודה נבנתה במקור במאה החמש עשרה, בתקופה הממלוכית. מחוצה לה ינסו לצוד אותך מוכרי המזכרות, בשקט יחסית למקומות אחרים. המצודה יפה, משהו בה מזכיר את עכו, הנוף ממנה מהמם, הים, הסירות, ואלכסנדריה עצמה, הבנויה בצפיפות קשה. במקום שממנו היו משליכים שמן רותח על אויבים אני מביט מטה ורואה שוטרים. מחוץ למצודה, אוי לעיניים, נשים שרק עיניהן גלויות. אחת מהן חושפת את אצבעותיה בשביל תפקידה. היא מוכרת בלונים צבעוניים ולבושה בשחור ולבן. האופניים שעומדות להשכרה מקושטות ומפתות. דייגים רבים מתנקזים לכאן. חובבנים ושאינם. אחר כך בשוק אביט באימה בשלל דגים מסוגים שונים שנושמים רק בחלקם ומפרפרים אל מותם האיטי. לצידם, ארנבים, יונים ותרנגולות. הם אוכלים ארוחת צהריים ומחכים להיאכל. התרנגולות דחוסות בארגז שממנו הן יכולות לראות את המגש בו מוערמות חברותיהן השחוטות.

71772862_10157842475362313_1464108167423

בשוק הצבעוני רבה ההמולה. והלכלוך. פירות העונה מהפנטים אותי. תחילת נובמבר והמנגו כאן, כה טעים. הבננות המנוקדות התלויות מזכירות שבכל זאת אפריקה. אנונות. גויאבות, אפרסמונים, תמרים, פה ושם ענבים. בננות בחמסתעש, צועקים הרוכלים, יקר יחסית (שלושה שקלים!), מנגה מנגה מנגה, בעשרים ושתיים לירות. עוצר לצלם שתי נשים שיושבות על הרצפה ומוציאות אפונים מתרמיליהם. הן מצטלמות בחדווה, שלא כמקובל, ומעודדות אותי לצלם עוד. מהר מאוד מצטרפים חבריהם מהבאסטות הסמוכות לתמונה ומחלקים לי הוראות איך לצלם את התמונה הקבוצתית. המתקהלים סקרנים לדעת מאיפה אני. שוק עמוס אנשים קשי יום אינו המקום האידיאלי לספר שאני ישראלי. אני יווני. מישהו מבקש את המייל שלי כדי שיכתוב לי ואשלח לו התמונות. אני מתחיל לכתוב ושומע מישהו טוען בתוקף שאני דווקא נראה ישראלי. אני דוחה את הטענה בביטול אבל נבהל ומתרחק מהמקום, שב לשיטוטיי. 

אלכסנדריה
אלכסנדריה
אלכסנדריה

בנוסף לספריה, לטיילת ולמצודה, יש עוד שני אתרים תיירותיים מדוברים יחסית. עמוד פומפיי נחמד, אבל ביחס למה שמחכה בלוקסור, זה כלום. מה שאזכור מהביקור שם זאת שיחה קצרה עם אחד העובדים ששאל מה אני, בתור אמריקאי, חושב על טראמפ. מג'נון, עניתי מיד והוא לא הפסיק לצחוק. לאחר זמן אמר שסיסי גם. הקברים הרומיים שלא רחוקים משם תפסו אותי יותר. אני יורד במדרגות ספירלה אל בטן האדמה. לבדי במקום מושלם לסרט אימה. ככל שמעמיק לרדת, מחשיך. מגיע למין אולם עם תאורה עמומה וממשיך לעבר עמודים מסותתים, אולם קבר, נחשי אבן על הקיר, פסלים של בני אדם כמעט בגודל שלי מאיימים להתעורר ולהבהיל, ובחדר פנימי ציורי קיר מהתקופה הרומית, אלילים עם גוף אנושי ופני חיה. דרך מעין מבוך פתלתל וחשוך מגיע לחדר צדדי בו מוצגים לראווה, ולהשלמת תפאורת האימה, עצמות סוסים ובני אדם שנמצאו בקרבת מקום. יוצא אל האור, סוגרים את המקום קצת לפני הזמן, כמקובל כאן לעיתים, למגינת ליבו של עורך דין קולומביאני שהגיע במיוחד וזה יומו האחרון בסביבה. במונית בחזרה למרכז העיר, הוא יראה לי תמונות מקולומביה ויסכם, אתה פשוט חייב לבוא. 

בינתיים באלכסנדריה, קופת החולים השכונתית מקדמת את פניי בשקט של בית קברות. מיוסרים מחכים על ספסלים ישנים ולבנים בחדר המתנה גדול וקודר. כשאחת האחיות מבחינה בי היא מצביעה עליי לאחיות האחרות וצוחקת. המקום מתעורר לחיים. פושטת שמועה שאני אמריקאי. הקהל מתלחש וכולם מפנים מבטים לעברי. יכול להיות שאף אדם לבן לא הגיע לכאן? האחיות לוקחות אותי לחדרן. למה באת, שואלות כולן בבת אחת. אותה אחת לא חודלת מצחוקה. לא קלקולי הקיבה התכופים הביאוני אלא פצע ברגלי שהזדהם. מה שנתנו לי בבית מרקחת בקהיר לא עזר. צריך לנקז את המוגלה, פסקה בת דודתי, האחות הישראלית, שראתה תמונה בווטסאפ. האחיות שכאן מוצאות את הפצע משעשע ורבות על הזכות לחבוש אותו. המצחקקת לא מפסיקה לצחוק ולהשתטות. הן משוכנעות שהכל יסתדר, אינשאללה, ומבקשות שאבוא שוב, יהיה כיף. למרות האווירה המענגת בהחלט, לא מהן תבוא הישועה. אלך לבית החולים הגרמני, ששום דבר גרמני איני מוצא בו, אבל אחות (מצרית) בפנים חתומות וחבושת כפפות, בניגוד לקודמותיה, מנקזת את המוגלה ומיד יורדת הנפיחות והאדמימות חוזרת אט אט לצבע גוף. 

אחרי שהתארחתי אצל מוחמד ובגלל קלקול הקיבה השני, אשאר בעוד מלון זול. שם גם אראה מטיילת מערבית בגפה. זהו מחזה נדיר במצרים. היא לא תרמילאית אבל עדיין. המלון עצמו מודרני בקטע רע. ניסיתי לשדרג וכשלתי. צבעים צעקניים, הטלויזיה חדישה עם יותר ערוצים. שם פתאום מעריך את המלון הישן והפשוט הקודם עם המעלית המקרטעת בעלת הדלתות הכפולות והריהוט מהמאה הקודמת, לפחות. 

מאלכסנדריה אדרים בחזרה לקהיר כדי להמשיך ללוקסור. הפעם אקח רכבת, הנסיעה קצרה יותר, פחות משלוש שעות בהם צופה בנוף היפה בעוד שכניי לנסיעה מעשנים עליי.

אלכסנדריה
bottom of page