אגתה כריסטי פרסמה את ספרה הנודע ״מוות על הנילוס״בשנת 1937. עלילת הספר נסבה סביב הפלגה של קבוצת תיירים בספינת הקיטור ״קארנאק״ על הנילוס, לאסואן. הדמות המרכזית היתה את חברה ויורשת מיליונים שהתאהבה באיש הלא נכון. לצידה היו על הספינה, המשרתת ועורך הדין שלה, סופרת של רומנים ובתה, אשת חברה אמריקאית קשישה, בנה, אחותה ובת דודתה. ארכיאולוג האיטלקי ורופא אוסטרי. כולם עלו לספינה שהפכה תוך כדי השיט אל עבר המקדשים באבו -סימבל, לזירת פשע. הקדימון לסרט ״מוות על הנילוס״ הגרסה האחרונה 2021 עם גל גדות במהלך ההפלגה והסיור במקדשים, נורו יריות, אקדח הושלך אל הנהר, תליון פנינים יקר ערך נעלם, וחמישה נוסעים סיימו את ההפלגה בארונות מתים. הרוצחת התאבדה. באוניה היה גם בלש בלגי נודע, כוכב ספריה הקודמים של כריסטי, הרקל פוארו שהתבקש לחקור ולמצוא את הרוצח לאחר שלא הצליח למנוע אותו. הסיפור עסק בחומרים מהן מורכבים חיינו; אהבה, קנאה ובגידה. הספר זכה להצלחה חסרת תקדים ונמכר בעשרות מיליוני עותקים בתרגום לעשרות שפות. שלוש גרסאות של הספר עובדו לסרטים במהלך השנים, גרסאות לאין ספור הועלו בתיאטרון ברחבי העולם. כאשר תכננו את הטיול למצרים, השייט על הנילוס היה חלק בלתי נפרד מתוכנית המסע. כך מצאנו עצמנו לאחר ארבעה ימים מלאים בקהיר טסים בטיסת לילה אל לוקסור שבדרומה של המדינה. את ארוחת הבוקר אכלנו כבר על שפת הנהר הגדול, הארוך ביותר בעולם, היאור. היו אצלנו בקבוצה מספר חובבי אגתה כריסטי שהביאו איתם את הספר ״מוות על הנילוס״ וניסו לזהות לאורך המסע נקודות בהן עצרה גם ה-״קארנאק״ הספרותית, ספינת הקיטור של כריסטי. אני אמנם לא קראתי את הספר, ורק במקרה ראיתי את הגרסה האחרונה שהפיקה הוליווד לפני כשנה - גרסה, שלפי מבקרי הקולנוע והספרות, לא עשתה חסד לספר. הגרסה הקולנועית צולמה כולה באולפן קולנוע באנגליה... (גל גדות שלנו - שיחקה שם בתפקיד הראשי) מימין: עטיפת הספר אל-איאם של טהא חסין. כריכת הספר המהדורה הראשונה של אגתה כריסטי - ״מוות על הנילוס״ ומשמאל - המפה של מסלול השייט שלנו מלוקסור דרומה לאסואן הבאתי איתי להפלגה את החוויות מספרו של טהא חסין, ״אלאיאם״ [הימים] ספר שלמדתי בבית הספר התיכון בשנת 1969. רציתי לחוות את ״החיים על הנילוס״ כפי שתיאר אותם טהא, בעיניו, עיניים של ילד בן 13 שאיבד את מאור עיניו שנים רבות קודם לכן, ולימים אחד מגדולי הסופרים של מצריים שנולד בכפר קטן במצריים העליונה, לאורך הנילוס, בשלהי המאה התשע-עשרה. במעגן הספינות בלוקסור, לאורכו של המזח המאולתר, עגנו עשרות ספינות, מפריחות אדי סולר לאוויר וזמזום קבוע של מנועי הדיזל ההומים. ״נסיכת הנילוס״ ״רעמסס״ ״גן-עדן״ ״קליאופטרה״ כולן ספינות נהר המפליגות במעלה הנהר לאסואן ואחרות שעשו את הדרך בכיוון ההפוך צפונה, במורד הנהר. הנהר גדול, רחב ומרשים בזרימתו. והספינות מפליגות עטורות בדגלי הממלכה, בתמונה שנראת כנלקחה מסרטי מלחמת העולם השניה; ארמדה מרשימה החותרת וחותכת את המים הירוקים. זוגות של נערים מקומיים, צמד בכל סירה שכזאת, ניסו למכור בצעקות את מרכולתם, גלביות מכותנה, לנוסעים שעל הסיפון, בגובה של כמה עשרות מטרים מעל למים. הם העיפו את הגלבייה בשקית אטומה אל ידיו של הקונה המאושר שמדד את הסחורה ומישש לחוש אם נאה לו הכותנה, ואם טובה לו המידה. ואז הכניס הרוכש המאושר את השטרות המצריים אל השקית והטיל אותה בחזרה אל ידיו המאומנות של ״הדייג״.. הצעירים מוכרי הגלביות בסירות לעת ערב הגענו אל איסנה, שם התחיל החלק הגבוה של הנילוס. הפרש הגובה בין הנקודה אליה הגענו והנקודה אליה המשכנו בדרכנו דרומה היה שבעה או שמונה מטרים, ואת הפרש הגובה הזה עשינו בתא ציפה, מעלית ״טבעית״ תא ענק המתמלא במי הנהר מצד אחד שצידו השני נאטם מה שגורם לאוניה לצוף לגובה הנדרש על מנת להמשיך במסע לדרום אל אסואן [Esna Lock]. הכניסה לתא הציפה אוניה אחת כבר נכנסה לפנינו עמדנו עשרות נוסעי הספינה על הסיפון, ירח של אמצע החודש כתום כחלמון של ביצה טרייה היה תלוי מעל צמרות הדקלים. הספינות הסתדרו בשני טורים וכל צמד ספינות שנכנס אל התא - כיבה את מנוע הדיזל המקרקר המים פרצו אל תא הציפה ולאחר כעשרים דקות, צפר הקברניט וסימן למלחיו לשחרר את החבלים - והמשכנו בדרכנו דרומה לאדפו, שם עצרה הארמדה של ספינות הנילוס על מנת לאפשר לצוות להגיש לנוסעים את ארוחת הערב. ירח מעל הנילוס בבוקר התעוררנו שוב אל הנהר הזורם והספינות המפלסות דרכן אל המעגן הבא. ובדרך, כמו בדיוק לפני מאה שנים ויותר, הנוף לאורכו של הנהר נותר ללא שינוי. השדות הירוקים, סוכות הבמבוק והקש. חמור עושה את צעדיו אל תוך מטע תמרים גדול. שדות אורז, מטעים, פס ירוק בין הנהר והמדבר. עורק החיים של מצריים. תעלות השקיה המובילות את המים מהנהר אל תוך הכפרים הסמוכים. צריחי מסגדים וקולות מואזינים הקוראים לתפילות חמש פעמים ביום. והילדים, ילדים שיחקו כדורגל במגרש חולי על שפת הנהר הגדול. מימין: הכרכרות באדפו. מטע התמרים לאורך הנהר ומשמאל הארמדה מפליגה במעלה הנהר בכניסה לעיירה לאורך הרציף כבר חיכו להמונים שירדו מהספינות עשרות רַכָּבִים עם עגלות וסוסים ולקחו אותנו כמו בתיבת נח, זוגות זוגות, לעוד סיור בעוד מקדש של מלך או מלכה קדמונים. הסוסים לא צעירים, העגלות כבר מזמן אין מקומם על כביש אבל לאיש לא באמת אכפת. ואני לא יכול שלא לחשוב שוב על ימיו של טהא חסין בכפר ליד הנילוס. כדורגל הוא לא שיחק אבל האם עמד לצד המגרש ושמע את קולות הנערים המצווחים. האם אל מסגד כמו זה שמעבר לגדת הנהר, כזה עם מינרט צבוע בירוק וכיפתו מבהיקה בשמש הבוקר, היה הולך טהא הילד, נסמך על כתפו של אחיו, לשמוע את הדרשן מידי יום? ושוב על האניה. מחר נגיע לאסואן. זה יהיה סופו של המסע על הנילוס. ואי אפשר היה שלא להביט בלילה בירח התלוי ולחשוב שוב על הילד בן השלוש-עשרה שהיה מחכה לרדת החשיכה, לשעת ארוחת הערב, על מנת לצאת אז אל מחוץ לביתו, להריח את הכרוב הטרי, לשמוע את קולה של הארנבת המתגנבת מבעד לקנים בגדר סביב ביתו. צינת הלילה וזמזום מנועי הדיזל, הכוכבים שבשמיים, היה משהו מכשף בשעות האלה. לא לחינם כתב טהא בכל כך הרבה אהבה על חייו בכפר. חיים לא קלים לילד עיוור, אחד מארבעה עשר ילדים. לא יכולתי להימלט מהמחשבה על המעבר שעשה הקטן כשהתלווה לאחיו הבכור שלקח אותו איתו למדרסה ליד אלאזהר שבקהיר, אחרי שחווינו את הכרך העצום המכשף - הבירה קהיר. לאחר ארבעה לילות על הספינה הגענו אל אסואן. ראינו אין סוף של מקדשים. פירמידות, קרטושים, ציורי קיר, מומיות חנוטות בנות אלפי שנים, אובליסקים עם כתובות בכתב חרטומים. אוצרות היסטוריים נדירים, כאלה שעד היום ראיתי רק במוזיאונים בעולם. עד ״עמק המלכים״ והמקדש באבו-סימבל הרחקנו, אבל חווית השיט על הנהר; לילות הירח המלא והזריחות הנפלאות, ״שעת הזהב״, אותה שעת בין ערביים קסומה, שבין השקיעה והחשיכה שעטפה את עולמו של הילד בסיומו של יום. וכמוהו, מיליוני ילדים שגדלו וגדלים עד היום, בין המים למדבר. ילדים שהדאגה היחידה שלהם היא מה יאכלו בארוחה הבאה, ועם כל זאת, הם ילדים המשחקים כדורגל עם פחיות שתיה, כדור מסמרטוטים או כדור עור שקיבלו בירושה מאח גדול שעזב את הבית אל העיר הגדולה, בין אם ללימודים גבוהים או לחפש פרנסה בעיר הגדולה. ילדים הרוכבים לבית הספר על חמור ולא שמעו על פקקי התנועה שבעיר הגדולה הרחוקה מאות קילומטרים משם. מלמעלה משמאל בכיוון השעון: לאורך הנהר. הספינקס הגדול והפירמידה הגדולה בגיזה, קהיר. תה ופיצוחים בקפה בשוק חאן אלחלילי. מקדש אבו סימבל גדול מהחיים. ועוד שתי תמונות לאורך הנהר. סופו של המסע שלנו היה גם הוא בנמל באסואן שם ירדנו מהספינה. על הרציף, לא חיכתה הפעם משטרה לאסור את הרוצחים ולאסוף את הגופות. ופוארו, הבלש, שהמשיך אז מ"מוות על הנילוס" אל הרומן הבלשי הבא של כריסטי, ספרה התשעה-עשר; ״פגישה עם המוות״ (Appointment with Death), יצא לגמלאות כבר בספרה האחרון של כריסטי, בשנת 1975. יומיים לאחר מכן המראנו חזרה לתל-אביב משדה התעופה הבינלאומי של קהיר.

מצרים הפרק השני - עם טהא חסין בקהיר לפני כחודש הגעתי לטיול ראשון במצרים שכנתנו הגדולה מדרום. מעולם לא ביקרתי שם קודם לכן כתייר, ובכל זאת, כבר ב 1969, כתלמיד כיתה יא׳ בבית הספר התיכון, טיילתי בדמיוני בארץ היאור, בארצו של הסופר והמשורר המצרי המפורסם, טהא חסין כשקראנו בכיתה את ספרו האוטוביוגרפי, ״الأيام״ [אַלְאָיָאם - בעברית: ״הימים״] הפרק הקודם: https://www.hanani-rapoport.com/post/עם-טהא-חס-ין-חזרה-לקהיר-2023 בערב אחד של מרץ 2023 נחתנו בטיסה ישירה מתל-אביב בטיסת איג׳יפט-אייר בשדה התעופה הבינלאומי של קהיר. פעם שניה לאחר הנחיתה תפסה אותי ההתרגשות, כשהצגתי בגאווה את הדרכון הישראלי לקצינת ביקורת הגבולות שחייכה אלינו. דפדפה, בדקה את הויזה מוטבעת בדרכון, והזדרזה להחתים את אישור הכניסה - Welcome to Egypt ואני עניתי شكراً جزيلاً [שכראן ג'זילאן = תודות רבות] הקצינה חייכה אלינו שוב, וסמנה לנו להתקדם. בתוך זמן קצר כבר היינו על האוטובוס שעשה דרכו משדה התעופה אל המלון המפואר שלגדת הנילוס כשהוא חותר בנהר של פנסי מכוניות, אופנועים, ווספות, טנדרים, מיניבוסים חבוטים עמוסים בארגזים – כשמכונית משטרה מלווה אותנו להבטיח שלא נתעכב במחסומים או בפקקי התנועה הכבדים גם בשעת הלילה המאוחרת. זריחה, בוקר ראשון בקהיר. הבטתי מהחלון בקומה 15 של המלון על גדת הנילוס. השמש עלתה במזרח מסנוורת. ברחוב שמאחורי המלון - בניינים חרבים. במערב – הנילוס, רחב, גשר צר מתוח על פניו ממערב למזרח, ותנועה כבדה של בוקר שועטת לאורך כביש הטבעת המקיף את העיר. תנועה שלא פסקה גם בשעות הלילה המאוחרות. אין אפילו מעבר חציה אחד לרוחב הכביש. אין גם רמזור. אני רואה ילד אוחז ביד אחיו והם מנסים לחצות את הכביש ואיש לא עוצר לדקה. ובדמיוני, הילד הזה הוא טהא חסין שעשה את דרכו לבית הספר שליד מסגד אלאזהר אוחז בידו של אחיו המשמש לו עיניים, בדרכם לעוד יום של לימודי הקודש. את ארוחת הבוקר הרכבתי לי מהמזנון המצרי כמובן. דייסת פול מוֹדַמַס עם קצת חריף, מיץ לימון ובצל טרי. קציצות שטוחות של טעמיה - הפלאפל שאנחנו לא מכירים, שכאן הוא עשוי מפול ולא מחומוס כמו אצלנו, ומצופה בגרעיני שומשום. חומוס, טחינה ובצד פיתה דקה כדף נייר וטעימה אש, ומיץ גויאבה טרי. רציתי לטעום גם מהמלוחיה - אבל המלצר הסביר לי שמלוחיה אוכלים, שם במלון לפחות, רק בצהריים. באוטובוס - כמו בבועה על גלגלים, מלווים במכונית משטרה ומאבטח חמוש שישב לצידנו באוטובוס, עשינו את דרכנו אל הפירמידות, חוצים את העיר זוחלים לאורך שדרות רחבות, מסגדים יפיפיים מימין ומשמאל. מוכרי הטעמייה, פיתות, ירקות ופירות, כולם לצידי הדרכים. בדיוק כמו לפני עשרות שנים, כשטהא חסין תאר בספרו איך עשה את דרכו מביתו אל המדרסה [כמו בחיידר שלנו שלצד בית הכנסת] שליד מסגד מחמד עלי, כשהוא אוחז בידו של אחיו. ראינו את הילדים של היום, הקטנים והגדולים נשרכים להם לאורך הכביש, או דחוסים במיניבוסים קטנים הזוחלים לצידו של האוטובוס בתנועת הבוקר הצפופה. והנה השווקים – ראשון הוא שוק ח'אן אלח'לילי ואחריו שוק אטאבה, השוק הגדול במזרח התיכון, שוק ענק דחוס צפוף צבעוני, מאות דוכנים של מזון, כלי בית, בדים ובגדים, אוכל ותבלינים. וכן, גם מלוכלך. אי אפשר לנקות כשכל הזמן הרחובות עמוסים. בתי קפה קטנים המציעים קפה תה מיץ גויאבה או מנגו, נרגילה עם טבק בריח תפוחים וצלוחיות של גרעיני דלעת ואבטיח, לצד צלחת בוטנים קלויים וקלופים. והילד הקטן היום כמו חסין בדמיוני אז, נשרך אחרי אחיו, אוחז בכנף בגדו , כנף הגלבייה. חושש לאבדו. רוצה לעצור לדקה כשהוא שומע שירה עולה מאחת מקרנות הרחוב. קאנון ועוּד מנגנים ומלווים זמר מָוָאלִים אלמוני. יחד עם טהא בן השלוש-עשרה הגענו אל המצודה שבנה סלאח א-דין מתנשאת מעל לעיר ובה המסגד הגדול, שלצידו המדרסה. טהא נפרד מאחיו שהמשיך לכתתו באוניברסיטה הסמוכה והוא עצמו נכנס לכיתה. לפנות ערב שב אחיו ואסף אותו. אנחנו בינתיים סובבנו את המצודה עם עמר המדריך המקומי - בין המסגדים ושכיות האומנות שאספו המלכים, השליטים, המצביאים. עיר מדהימה קהיר. עשירה באוצרות תרבות, שומרת על מה שלא הצליחו שליטים זרים, כובשים אימפריאליסטים, וסתם שודדי עתיקות, לסלק ממצרים ולהעביר לארמונותיהם ברחבי העולם במשך מאות השנים האחרונות. לא ברור אם מתגוררים במטרופולין הזה רק שבעה-עשר או עשרים ואחד מיליון תושבים. קהיר באמת שלא הולכת לישון פשוט כי לא לכולם יש מקום לינה. עיר עם דופק גבוה, עיר המחייכת לתיירים, עם תושבים מאירי עיניים, אנשים שלא עסוקים בפוליטיקה מזרח תיכונית, אנשים שהדאגה היחידה שלהם היא למצוא את הארוחה הבאה ומקום להניח את הראש לשינת לילה. עיר שילדים לא שמעו שם מעולם על ישראל, וגם אם נספר להם, הם לא באמת יזכרו. ילדים כגדולים טרודים בענייני היום. תמונות גדולות של המנהיג, הנשיא הנוכחי, עבד אל-פתאח א-סיסי, תלויות בראש חוצות. דמות סמכותית ניבטת מהפוסטרים על לוחות המודעות. הם מאמינים ותומכים בנשיא א-סיסי שנבחר כבר ב - 2014, ונותנים לו הזדמנות, בעיקר כי אין להם משהו טוב יותר לעשות. המצרים שאני דיברתי איתם תומכים ב א-סיסי ובצעדים שנקט; הכלכליים, המדיניים וגם כמובן שמסבירים לי מדוע ״האחים המוסלמים״ מהווים סכנה ליציבות השלטון. א-סיסי חידש את הבנייה למגורים אחרי שהקפיא אותה לאחר מהפכת ״האביב הערבי״ במשך כעשר שנים. הוא הרחיב את הכבישים בניסיון להקל על פקקי תנועה בלתי פוסקים, תוך כדי פינוי לפני הריסה של עשרות בניינים שלא אפשרו את הרחבת התשתיות. התושבים הועברו לשכונות מרוחקות יותר, הבניינים ״גולחו״, ואנחנו חולפים לצד שכונה כזאת, שם הקירות הצבעוניים, גרמי מדרגות וחלקי צנרת נשארו חשופים - אנדרטאות למה שהיה כאן קודם. אנחנו חולפים על פני עיר המתים, נקרופוליס. עוד תופעה מדהימה בקהיר. בית קברות ענק, כולו אחוזות קבר שנבנו בשלוש מאות השנים האחרונות, מוזוליאומים של עשירי מצרים בעבר, אנשי צבא ופקידים בכירים בחצרות השליטים. אלפי מצרים עניים מרודים, חסרי בית מצאו שם קורת גג. כיום מתגוררות במקום רק רוחות הרפאים. אלפי הדיירים פונו לדיור ציבורי, ובקרוב ייהרסו חלקים מהמתחם, ינסו לשמור על חלק משכיות החמדה וקברים בעלי ערך היסטורי, וכל זאת בכדי לפנות מקום לבנייה של גשר ענק שיקשר את מרכז קהיר אל מרכזה של עיר המחוז החדשה שא-סיסי בנה, ומחכה לאכלוס. סיימנו את היום הראשון בקהיר, חלפנו שוב ליד הנילוס, עברנו מהגדה המזרחית שלו אל הגדה המערבית בדרכנו לשנת הלילה, במלון הגדול, עם השם האמריקאי. ברחובות שמאחורי המלון, ולצידם של מלונות דומים עם שמות מותגים מובילים המוכרים לכל תייר זר, שכונה שבקרוב תיעלם בוודאי בשם הקידמה וצרכי התיירות הגדלים מידי שנה. התיירות במצרים תורמת כ 12% לתל״ג [כעשרים מיליארד דולר ב 2023] וא-סיסי מבין את זה היטב, גם המצרים המתפרנסים מתעשיית התיירות מבינים היטב ולכן מקבלים בהבנה את הצעדים הדרסטיים. טהא חסין בחדרו הקטן אכל ארוחת ערב, והתפלל בפעם החמישית והאחרונה לפני שנרדם על המזרון, לצידו של אחיו. כאן בקהיר, הוא לא שמע את רעשי הארנבת ולא הריח את ריחו של הכרוב הטרי. לפני הנץ החמה התעורר לקולו של המואזין מהמסגד הסמוך, וכרע בחדרו לתפילה ראשונה - של יום חדש. בפרק השלישי טהא חסין לקח אותנו לבקר בכפרו במצרים העילית, שתי אצבעות מהנילוס.

מטוס הבואינג 737 של איג'יפטאייר בטיסה מספר 527 מתל-אביב לקהיר החליק על המסלול החשוך של שדה התעופה הבינלאומי של קהיר - מעט לפני חצות. הקפטן ברך את הנוסעים בערבית מצרית, ברקע התנגנה לה מוסיקה, משהו מלחניו של עבדול חלים חאפז או אום כולתום. דרך החלון הקטן ראינו את המדרגות מוסעות אל דלת הבואינג, עוד רגע ואני אעמוד בפתח המטוס. נשמתי עמוק, הגנבתי חיוך קטן, וירדתי במדרגות הברזל מהמטוס את המסלול בדרך אל האוטובוס שהסיע אותנו לטרמינל. פעם ראשונה תייר במצריים. ובכל זאת מרגיש לי כאילו הגעתי אל מקום מוכר - כן, כבר ״הייתי כאן״... בשנת 1969. כן כן... שמונה שנים לפני ביקורו הבלתי נשכח של נשיא מצריים סאדאת בירושלים, המורה לערבית המיתולוגי והמחנך שלנו בבית הספר התיכון בתל-אביב, מר אברהם לביא, הביא לנו יום אחד לשעור הערבית חוברת קטנה, ואמר, בואו נקרא סיפור... על הכריכה הייתה רק מילה אחת, בערבית, באותיות מצויירות, ״الأيام״ [אַלְאָיָאם - בעברית: ״הימים״] וכך, עם הספרון הזה, יצאנו יחד אז, כל תלמידיו של לביא, לטייל במצריים של טהא חסין; ילד, עיוור. שוטטנו במשך מספר שיעורים בין דפי הספר שכתב חסין, הסופר הכי גדול של מצריים, יש שיגידו, למרות שלא זכה מעולם בפרס נובל לספרות. הוא תאר בפרוטרוט את סיפור חייו וחיי הסובבים אותו. הוא עשה זאת בגוף שלישי, כקריין המספר סיפור. העיוורון עזר לו להתרכז בקולות בני האדם ובעלי החיים סביבו, בריחות הצמחים, הפרחים, ובמאכלים שאמו הגישה לו. תיאור חיי היום-יום של הילד המתבגר מבוקר עד לילה, עם אחיו וחבריו בכפר, בבית הספר, הכותאב. שם ישבנו עמו למרגלות המלמד. כשבחר לאכול מה שבחר - ולאו דווקא את מה שאהב ורצה, רק בכדי שלא ייכשל וילכלך את בגדיו, הרגשנו צביטה בלב. טהא הכניס אותנו אל עולמו של ילד עיוור שלא נכנע לגורלו. עולם שנמתח בין הבית לגדר הקנים שהקיפה אותו, גדר שהיתה עשויה קני תירס גבוהים, ותעלת המים לצידה, תעלת השקיה שבאה מן הנילוס. הוא סיפר על הארנבת שהריח ושמע כשדחקה את עצמה בין קני התירס ויצאה אל המרחב, והוא, שכל כך רצה לצאת איתה, נשאר לשבת על מקומו. הוא לא יכול היה לזנק כארנבת מעל הגדר, או להידחס בין הגבעולים. בדרכו שלו הוא זכר במיוחד את ריחו וטעמו של הכרוב הגדול הירוק. הוא נזכר איך אהב לצאת מהבית בשקיעה, בשעת ארוחת הערב, והוא, הקטן, עמד נשען על גדר התירס מהרהר עמוק במחשבותיו כששקשוק הצלחות בוקע מהבתים שמאחוריו. ואז כשמלאו לו שלוש-עשרה הוא עבר ללמוד בקהיר לצד אחיו הגדול. התשוקה שלו לידע היתה כל כך גדולה כמו שהוא מספר, עד שהיה מוכן לוותר על הקשר עם המשפחה, ובעיקר עם אמו, שנשארה מאחור בכפר, כשעזב אל הבירה. למרות חמישים וארבע השנים שעברו מאז נכנס אברהם לביא לכיתה י״א 7 והספר בידיו, אני עדיין זוכר גם חלק מהביטויים השיריים כפי שנכתבו במקור, בערבית. לדוגמא ضجيج وعجيج ... בוקה ומבולקה, קרקורי התרנגולות, תיאור ציורי להמולת העיר הגדולה. הכרך הגדול. חסין תאר בספר ברגישות מופלאה את הקשיים בהם נתקל בסביבה החדשה שלא הכיר - ילד עיוור בן 13, במטרופולין הגדול באפריקה. שם נדרש להיות תלוי באחרים. את הלימודים בקהיר תאר כ "ים חסר גבולות" של למדנות, "נחוש לזרוק את עצמו לים הזה, לשתות ממימיו, ככל שניתן לו, היה מוכן אפילו לטבוע בו" קהיר היתה כל מה שלא הכיר בכפר ילדותו על הגדה המערבית של הנילוס, לצידה של תעלת המים הקטנה. כבר בכניסה למטוס של איג'יפטאייר בבן-גוריון, בטיסה מספר 527 מתל אביב לקהיר, הרגשתי צביטה קטנה של התרגשות בלב. ביקרתי במסגרת עבודתי בארצות רבות, חלקן היו פחות ידידותיות לדרכון הישראלי - אבל הכניסה למטוס מצרי עם דייל ודיילת המברכים בערב טוב, כשברקע התנגנה לה מוזיקה ערבית נראתה לי כסצנה מתוך סרט מצרי של יום שישי, שהיה מוקרן בערוץ היחיד של הטלוויזיה בישראל בשנות השישים המאוחרות, אירוע שהפך מסורת בהרבה משפחות ולא רק של עולי מצריים. הניב המצרי של הערבית המדוברת להבדיל מניבים אחרים של הערבית המדוברת באזורים אחרים, מתנגן ברכות, כמו בסרטים. הדייל הניצב בכניסה למטוס מברך אותנו בברכת ערב טוב, ערב של ורדים. ואני עונה בברכת ערב טוב, ערב של חלומות. ניסיתי להחיות את שרידי השפה הערבית שלא עשיתי בה שימוש למעלה מחמישים שנה... וכמו במשחק, הדייל בכניסה משווה ומעלה, ועונה לי בצירוף עשיר יותר ומחכה לראות אם אני אוכל להשיב. הרמתי ידיים, חייכתי, ונכנסתי פנימה. הכנות אחרונות לפני המראה. הוראות בטיחות, חגורות הצלה, ופתחי חירום, ואז מערכת המולטימדיה במטוס ברכה את ברכת הדרך, בערבית, כשעל המסך על גב הכיסא שלפני, הופיע המצפן המורה לכיוון העיר מכה – למקרה ונרצה לשאת תפילה משלנו. שעה וקצת של טיסה ולקראת חצות הגענו לקהיר. הפעם עם דרכון וויזה. עמדתי דקה בפתח המטוס, מרגיש לשנייה אחת כמו הנשיא אנואר אלסאדאת כשהגיע לשדה התעופה בן גוריון במוצאי שבת אחת בשלהי שנת 1977. תזמורת צבאית לא ניגנה לכבודי את ההמנון ולא נפרש שטיח. צביקה המדריך זרז אותנו אל האוטובוס שהמתין על המסלול. לילה ראשון במצריים. בפרק הבא: תזמורת צבאית לא ניגנה לכבודי את ההמנון ולא נפרש שטיח. צביקה המדריך זרז אותנו אל האוטובוס שהמתין על המסלול. חזרה לקהיר.